גם על רקע עוצמות הולכות וגוברות של ויכוחים, עימותים וכעסים, היה נדמה שנותרו כמה עקרונות יסוד ברורים ומובהקים שבשום אופן לא יכולים להיכלל במסגרת המחלוקות, אפילו הקשות ביותר. כעת מתברר שאפילו ההצעה לביטול זכות ההצבעה האוניברסלית - Universal Suffrage - עולה ופורחת לאחרונה במקומותינו. זה לא עוד רעיון מטופש המוצג אי־שם בקצה הפוליטי המרוחק וחסר השפעה השופע רעיונות הזויים. הוא עולה ופורח כבר די הרבה זמן בהצהרותיו של אביגדור ליברמן, בהמשך אצל יועז הנדל, ועתה הצטרף אליהם גם יאיר לפיד.
זכות ההצבעה הכללית היא חלק מהותי בעצם הגדרת הדמוקרטיה, רכיב ברשימה מצומצמת מאוד של עקרונות יסוד בודדים שאינם רק חשובים וחיוניים אלא תנאי קיומי. אינספור מחקרים וספרי הגות דנו לא רק ברעיון, אלא בתהליך ההיסטורי הארוך והמורכב מאוד של הרחבת זכות ההצבעה, במיוחד ובעיקר מאז המהפכה הצרפתית ולאורך כל המאה ה־19. בראשית הדרך ניתנה זכות ההצבעה לגברים בלבד. במקומות מסוימים הוטלו מגבלות נרחבות גם על הגברים. זו היתה יכולה להיות זכות הניתנת רק למשלמי מיסים, רק לבעלי השכלה מסוימת, וכיוצא באלה.
בהדרגה, ולאורך כמה דורות, הלכה זכות ההצבעה והתרחבה עד שכללה את כל אזרחי המדינה, כשהמגבלות היחידות נוגעות לתנאים בסיסיים דוגמת גיל מינימלי וכדומה. אולם מהות הרעיון היתה לנתק בין אותה זכות יסוד כל כך מהותית לדמוקרטיה לבין מילוי חובות כאלו ואחרות. וככל שמדינות התקרבו יותר ויותר למתן זכות הצבעה כללית, כך הן התקרבו יותר להגשמת מהותה של הדמוקרטיה - ריבונות העם. העם על כל חלקיו - גם נשים וגברים עניים - מממש את ריבונותו באמצעות זכות ההצבעה הכללית והבלתי מותנית. יתר על כן, העיקרון שאדם אחד שווה קול אחד ללא שום התניה הקשורה לחובות ולכישורים הגשים את ערך השוויון בצורתו המרבית.
דוגמה טובה להבהרת חשיבותה המכרעת של זכות ההצבעה הכללית היא דווקא ההתלבטות המלווה כל דמוקרטיה בשאלת "הדמוקרטיה המתגוננת". ההתלבטות ממוקדת בשאלה אם בכלל, ועד כמה, ניתן לנקוט מהלכים ואמצעים לא דמוקרטיים כנגד גורמים הדוגלים בביטול הדמוקרטיה, אם ועד כמה ניתן לשלול השתתפות בבחירות מגורמים המערערים על הדמוקרטיה. הסוגיה מתעוררת רק מכיוון שזכות ההצבעה הכללית לא רק התבססה במהלך השנים, אלא נתפסה כזכות יסוד כה מהותית שכל פגיעה בה היא פגם דמוקרטי קשה במיוחד ולכן מעוררת את ההתלבטות.
מדוע בעצם שנסתפק רק בהתניות כשירות בסיסיות דוגמת גיל, ולא במגוון תנאים הגיוניים אחרים? אלא שלהתניות, כידוע, אין באמת סוף מוסכם וצודק, וגבולות ההתניה יהיו תמיד נתונים בוויכוח. ואם יש התניה של זכות ההצבעה במילוי חובות, מדוע לא לחזור גם לכישורי ההצבעה? מדוע שהקול שלי - הרי לימדתי את הקורס על יסודות המשטר בישראל במשך שנים רבות - ייספר רק כקול אחד השווה לסטודנטים שלי? בעצם, מדוע שפתק ההצבעה שלי - רב־סרן קרבי בדימוס - יהיה שווה ערך לקולו של לפיד, ששירת ב"במחנה"? ובכלל, איך ייתכן שקולם של ביוכימאים ופיזיקאים, מומחים בתחומם, יהיה זהה לאלה של פרופסורים למדעי המדינה, שהמשטר בישראל הוא תחום התמחותם?
הרעיון המטופש שהחל לפרוח הוא חלק מתופעה נרחבת של חציית קווים אדומים דמוקרטיים במסגרת ההקצנה של דפוסי המאבק בשנה שלפני המלחמה. דוגמה לכך היתה הכללתה של הפגיעה בכשירות המבצעית של צה"ל כאילו היא חלק מאי־ציות אזרחי כביכול ולכן "דמוקרטית" לכאורה.
רק לפני כמה שנים לא היה עולה על הדעת להרחיק לכת עד כדי פגיעה בזכות יסוד כה מובנת מאליה. הפגיעה היא מהותית כל כך, עד שהצריכה כתיבת טור שנראה כלקוח מהעיתונות באחת מהדמוקרטיות המערביות במאה ה־19.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו