לא ליפול בפח כמו האמריקנים: למה ישראל חייבת להתעקש על "הקו הצהוב"?

המלחמה הסתיימה, לדעת אותם אנשים שרצו לסיימה, ולוּ בתבוסה, כבר זמן מועט אחרי שהחלה. אותם אנשים, "לשעברים" וראשי אופוזיציה, גם מתריסים עכשיו בנשימה אחת על אי-השגת ניצחון מוחלט, שאכן עדיין לא הושג, וגם מתלוננים שישראל אינה אלא גרורה של ארה"ב. הם מעריכים שטראמפ כפה על נתניהו לסיים בלי שהוגשמו מטרות המלחמה.

אלה אותם חוגים שהתחננו, בהפגנות ומאחורי הקלעים, שביידן ואחר כך טראמפ, יצילו אותנו מהתמשכות המלחמה. לפיכך ברור שגרסתם בדבר "סיום המלחמה" אינה הערכה אובייקטיבית, אלא משאלה מחופשת להערכה, רעשי רקע מטשטשי דעת וגילוי של הלך רוח שהוא בחלקו מיואש ותבוסני ובחלקו מוסרני ואובד דרך.

טראמפ ונתניהו באמת מבקשים שניהם, במתואם, לסיים את המלחמה - אולם כשחמאס הוא המובס, לא ישראל - כדי להגשים את תוכניותיהם הגיאו-אסטרטגיות המשותפות. אבל אין תשובה אחראית לשאלה אם הם הצליחו לעלות על הדרך לסיום המלחמה בניצחון. איננו יודעים אם טראמפ יצליח, יחד עם ישראל ועם בעלות בריתו הערביות והמוסלמיות הלא-ערביות, לנטרל צבאית ופוליטית את צבא הטרור בעזה ולנטרל את התשתית התת-קרקעית שהוא בנה בה.

הדרך הברורה לבצע זאת היא הדרך הצבאית, שנדחתה או סוכלה. צה"ל שולט במחצית הרצועה ומכתר כליל את המחצית השנייה, בעוד כ-70 אחוזים מהמבנים בכל הרצועה אינם ראויים למגורים וכשיעור הזה מאוכלוסייתה נטולי בית.

מבחינה צבאית אפשר אפוא לעבור לכיבוש המחצית השנייה ולהשליט שם ממשל צבאי זמני, שיעסוק בסתימת המנהרות ובחיסול צבאי ופוליטי של חמאס. אבל לפי שעה תוכנית טראמפ, שהביאה לשחרור חטופים, מסכלת דרך זאת ומתווה דרך חלופית, מדינית, לדה-חמאסיזציה בעזה.

הבעיה היא שישראל וארה"ב מועדות ליפול קורבן להונאה בדרך זו, ולא רק להונאת חמאס, אלא גם להונאת המדינות שהוא חוסה תחת הגנתן עכשיו. אלה הן בעלות בריתה של ארה"ב ומדינות עוינות מאוד לישראל - מצרים, טורקיה וקטאר. שלושתן חתומות על תוכנית טראמפ, אבל האם נופתע אם הן יתכחשו וימסמסו את הדרישות הצבאיות שבה?

שליטתנו במחצית הרצועה לאורך "הקו הצהוב", והכיתור של צה"ל סביב החלק שאיננו שולטים בו, מאפשרים לנו למנוע את שיקום הרצועה

טמונה כאן סכנה לעימות בין ישראל לארה"ב. הניסיון מלמד שהאמריקנים נופלים בפח של גורמים אזוריים נכלוליים כמצרים הנאצריסטית, איראן או אש"ף.

לישראל עקירת חמאס היא אינטרס חיוני ביותר, ולא רק יתרון כמו שהיא מבחינת האמריקנים. לכן ישראל עלולה למצוא עצמה נדרשת להשלים עם הישרדות חמאס, במסווה זה או אחר, במשולב עם הצמחתו מחדש של גורם עוין כמו הרשות הפלשתינית.

במקום עקירת חמאס ופתיחת שערי הגירה מעזה, נימצא בסיוט של מצרים, טורקיה וקטאר, המתבססות בצורה זו או אחרת ברצועה. בחסותן יתפתחו איומים של פת"ח, חמאס והג'יהאד האסלאמי ומעל כל זה החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם (כשאיפת "ידידותינו" צרפת ובריטניה), שאף תכבול את יכולתנו להתגונן או להקדים מתקפה על חורשי רעתנו. הסיוט הזה אינו הכרח המציאות. תנאי הפסקת האש בתוכנית טראמפ מאפשרים לסכלו.

אספקה הומניטרית נתיר ללא הגבלה, אבל שליטתנו במחצית הרצועה לאורך "הקו הצהוב" והכיתור של צה"ל סביב החלק שאיננו שולטים בו, מאפשרים לנו למנוע את שיקום הרצועה, כל עוד לא סופקו שלוש דרישות אלמנטריות: עקירה צבאית ושלטונית של חמאס, לרבות נטרול המנהרות; פתיחה של שערי ההגירה מעזה למי שירצו להגר; ומניעת כניסה של כוחות ממדינות עוינות או גורמים עוינים, לרבות האו"ם והרשות הפלשתינית.

ישראל אינה גרורה של ארה"ב, כמו שהוכח מול ממשל ביידן וגם ערב המתקפה על איראן. גם במחיר של מתיחות עם ממשל טראמפ, יש בכוחנו לעמוד על האינטרסים החיוניים שלנו ברצועה.

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באונ' בן-גוריון