המדינה הפלשתינית על פי טראמפ

הסכם הפסקת האש שאותו כפה הנשיא טראמפ על ישראל ועל חמאס העניק לנו הישג ממשי ובעל משמעות - שחרור מיידי של כל חטופינו והשבת חללינו, שתסתיים (כך יש לקוות) כבר בימים הקרובים. מדובר בשלב הראשון והקל של עסקה שאפילו אותו ניסה חמאס להפר, ושרק בשל לחץ אמריקני כבד - דווקא על ישראל - נמנענו מלשבור את הכלים.

הבעיה היא כמובן בשלבים הבאים של ההסכם - הסכם מחורר שכלל לא ברור איך ומתי יוצא אל הפועל. אפשר כמובן ללחוץ גם בשלבים הבאים על ישראל - שתיסוג מחלקים נוספים של הרצועה ושתאפשר כניסה של כוחות צבא מטורקיה או מקטאר, אבל כל מי שמאמין שחמאס יתפרק מרצונו מנשקו או שכוח ערבי יהיה נכון לכפות עליו להתפרק מנשקו, חי באשליות.

אלא שטראמפ, החי בעננים, מבקש להפוך בהבל פה הסכם שביתת נשק זמני ורעוע להסכם של שלום עלי אדמות בין ישראל לבין העולם הערבי והמוסלמי כולו. הלוואי שיתברר כי הצדק עימו.

אבל דומה שהחלק הבעייתי בהסכם מבחינת ישראל אינו ההתמודדות עם חמאס ברצועה, אלא המחויבות האמריקנית החבויה בו להקמתה של מדינה פלשתינית, שאותה עשויה וושינגטון לכפות על ישראל.

האם בוושינגטון ייסד הנשיא טראמפ את המדינה הפלשתינית? לכאורה זה תכליתו של ההסכם, אבל ספק אם לכך באמת כוונתו של הנשיא האמריקני, ומה שבטוח הוא שללא קשר לשאלה מה רוצים האמריקנים, ובוודאי האירופים - מדינה פלשתינית לא תקום, וכל מהלך שיבקש לכפות אותה רק יעודד אלימות ושפיכות דמים, לא רק בין פלשתינים לישראלים אלא גם בין הפלשתינים לבין עצמם.

יחסו של טראמפ לישראל, ובעצם של כלל הממשלים האמריקניים לפניו, הוא יחס של מחויבות עמוקה והזדהות רגשית עם העניין הציוני. לעומת זאת, בכל האמור בפלשתינים אין ניכרת כל הזדהות או מחויבות, לא בלשונו של ההסכם ולא בדבריו של טראמפ עצמו, והוא היטיב לבטא זאת כשהסביר שכל שהוא מבקש היא עסקה שהכל יסכימו לה, ומבחינתו אין זה משנה אם תהיינה שתי מדינות - ישראלית ופלשתינית - או מדינה אחת, ישראל. דבריו על שחיתות, אלימות וטרור כסימן ההיכר של הרשות הפלשתינית ושל חמאס מלמדים מה הוא חושב על יכולתם של הפלשתינים להקים ולקיים מדינה.

צריך לזכור כי האובססיה להקמת מדינה פלשתינית בקרב רבות ממדינות העולם, נעוצה - לצד הרצון לנגח את ישראל (בבחינת "הכו ביהודים") - גם באשליה כי מדינה פלשתינית תפתור לא רק את הסכסוך הישראלי־פלשתיני אלא את כלל בעיותיו של המזרח התיכון, ולצד זאת גם באשליה כי מה שמונע את הקמתה של מדינה שכזו היא אך ורק ישראל.

כל זה אינו אמת. שהרי במשך 19 שנים מאז מלחמת העצמאות ועד למלחמת ששת הימים שלטו מצרים וירדן בעזה ובאיו"ש ומעולם לא עלה על דעתן לכונן מדינה פלשתינית. יתר על כן, הסכם אוסלו פתח בפני הפלשתינים אפשרות לכונן ישות מדינתית שתשלוט ותנהל את חייהם. אלא שישות זו הפכה עד מהרה לדיקטטורה מושחתת המחויבת לחלומות ופנטזיות, למשל על "שיבה לפלשתין". ואילו האלטרנטיבה שקמה לישות זו היא חמאס, תנועה אסלאמית רדיקלית המחויבת לקיצוניות דתית, אלימות וטרור.

מהלך של ניסוי וטעייה בהקמת מדינה אפשר לקדם בלוב או בסומליה, שלאיש לא באמת אכפת מה קורה בהן. אבל כאן מדובר בעתידה ובביטחונה של ישראל - ועל אלו אסור להתפשר.

ואחרי כל זה, בניגוד להרגלנו, אסור לישראל לסמוך על הפלשתינים שיקלקלו לטראמפ את ההצגה ויחבלו בכל ניסיון לקדם שלום, כפי שעשו בעבר. עליה לסמוך רק על עצמה ולקדם באופן יזום חלופות מדיניות שיסירו את הצל המאיים של דיקטטורה מושחתת המהווה חממה לקיצוניות דתית, אלימות וטרור, שיש המבקשים להקים בשכנות לנו ועל חשבוננו.