האובדנות שאחרי המלחמה

בעקבות טבח 7 באוקטובר התלכדה החברה הישראלית סביב מטרה אחת. תחושת הזרות נעלמה, הפערים היטשטשו, והפרט הרגיש לפתע חלק ממשהו גדול. דווקא מציאות של לכידות לאומית, שותפות גורל והצורך הקמאי באחדות טומנים בחובם פרדוקס כואב: עם סיום הקרבות והחזרה לשגרה יש חשש גובר לעלייה בשיעורי האובדנות.

מחקרים רבים מצביעים על תופעה עקבית: בזמן מלחמה שיעורי ההתאבדות נוטים לרדת, בעוד שבתקופות שלאחריה הם נוטים לעלות. כבר במילניום הקודם טען החוקר אמיל דורקהיים כי רמת האינטגרציה החברתית היא המשתנה המרכזי שמשפיע על נטייה אובדנית: כאשר הקשרים החברתיים מתחזקים, הסיכון לאובדנות יורד, וכשהם נפרמים - הוא מטפס. מלחמות, למרבה האירוניה, מייצרות אינטגרציה חזקה בין תחושת שייכות, סולידריות ואחריות קולקטיבית שמעניקה לאדם מקור כוח וסיבה להמשיך להיאחז בחיים. אולם עם תום הלחימה, כאשר התחושות הללו דועכות בצורה ניכרת, המתח מתחלף בריק רגשי, שמפנה מקום לכאב האישי להתפרץ ובהגברת הסיכויים לאובדנות.

כעת, כשהחברה מתחילה לנסות להחלים מהשבר, עלול להתפתח בדיוק אותו תהליך. החיילים בעשרות אלפיהם, הפצועים הרבים בגוף ובנפש, המשפחות השכולות, אנשי כוחות החירום וההצלה, המפונים מבתיהם, וכמובן פדויי השבי ובני משפחותיהם - ניצבים עכשיו מול משימה מורכבת: לחזור לחיים "נורמליים" שאינם עוד כפי שהיו.

הספרות המקצועית מראה כי שלב הפוסט־לחימה שברירי במיוחד, מתגלה בו עוצמת הפגיעה הנפשית ומתגברת תחושת הבדידות. נוסף על כך, גורמים כמו חשיפה תקשורתית מתמשכת לסיפורי שבי ואובדן, קשיי הסתגלות כלכליים ומשפחתיים והיעדר מערך טיפולי זמין עלולים להעצים את תחושת הייאוש, לתרום להחמרה ואף להעלות את הסיכויים לפתח מחשבות על אובדנות.

דווקא עכשיו, כשההמולה שוככת, נדרש מאמץ לאומי חדש - מאמץ של שיקום רגשי וחברתי רחב. אחרי שהרעש דועך הדממה עלולה להיות מסוכנת יותר, שכן היא חושפת את הפצעים הנסתרים שנותרו מתחת לפני השטח.בשביל למנוע החמרה בתחושת הבדידות, כראשית הצירים לתופעות שליליות שעלולות להסתיים באובדנות, על המדינה לגבש תוכנית רב־מערכתית שתכלול לא רק טיפול אלא גם איתור, ליווי ושיקום.

יש להרחיב באופן משמעותי את מערך שירותי בריאות הנפש ומרכזי החוסן בקהילה, ולהקים מערכי תמיכה ייעודיים נוספים באזורים שנפגעו במיוחד. כמו כן, הגדלה של מספר אנשי המקצוע המטפלים במרפאות הציבוריות וצמצום זמני התורים חייבים להיות בעת הזאת יעד לאומי. הנגשת השירותים הללו קריטית: ככל שהתגובה למצב נפשי תינתן מוקדם יותר, כך ניתן למנוע הידרדרות למצוקה קשה או אובדנות.

במקביל, בגלל מעגלי הפגיעה הנרחבים והזמן הממושך שבו הציבור היה נתון במציאות קשה ומורכבת - חשוב להטמיע מנגנוני איתור יזומים בצבא, במוסדות החינוך, במקומות עבודה ובמערכות הרווחה, שיזהו סימני דיכאון ובדידות עוד לפני שהם מתפרצים. מערך כזה מחייב הכשרה ייעודית לגורמים רבים כדי שיידעו לזהות "נורות אזהרה" ולנתב את מי שזקוק לסיוע לגורמי טיפול מתאימים. השקעה מערכתית משמעותית בתמיכה נפשית ממוקדת, באיתור מוקדם של מצוקה ובחיזוק תחושת השייכות הקהילתית היא ציר מרכזי בשיקום שהמדינה זקוקה לו וחלק אינטגרלי מ"היום שאחרי" של כלל החברה הישראלית.

האחריות אינה רק של מוסדות המדינה. כחברה שמבקשת להחלים מהאסון הגדול בתולדותיה - לכולנו צריך להיות חלק במאמץ הזה כיחידים. לשאול, להתעניין, להביט בעיניים ולהציע עזרה. אם בשעת חירום למדנו להתגייס למען הכלל, עם החזרה המסתמנת לשגרה נבחנת היכולת להתגייס למען היחיד.

ד"ר ורד תמיר היא חוקרת אובדנות ומרצה בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי