"חצי עבודה": זו הדוקטרינה של נתניהו

רה"מ בנימין נתניהו ייזכר בהיסטוריה הישראלית כדמות מורכבת. מצד אחד, פוליטיקאי בעל יכולות טקטיות ורטוריות יוצאות דופן, ומצד שני מנהיג שהותיר אחריו שורה של אתגרים אסטרטגיים בלתי פתורים. לאורך שנות שלטונו הוא שכלל לכדי אמנות את דוקטרינת ה"חצי עבודה" - מדיניות של ניהול סכסוכים במקום הכרעתם. גישה זו, שהעניקה שקט זמני ותחושת שליטה, תתגלה במלוא מחירה, כשהיא מותירה את ישראל חשופה בחזיתות המרכזיות לקיומה: איראן, לבנון ועזה.

ראשית, החזית האיראנית. אין עוררין על כך שישראל, בהנהגתו של נתניהו, רשמה הישגים טקטיים מרשימים במלחמת הצללים נגד תוכנית הגרעין של טהרן. במשך שנים ישראל פעלה כדי לשבש את תוכנית הטילים והגרעין האיראנית בדרכים שונות - דיפלומטיות, מודיעיניות, ולעיתים גם צבאיות מדויקות.

זה נזקף לזכותו של ביבי, אבל אלו תוצאות טקטיות. במבצע עם כלביא היתה אפשרות לשנות את המשוואה, לסיים את העבודה ולהפיל את המשטר. המלחמה הסתיימה אחרי תקיפת הכור בפורדו. התוצאה כיום היא שמגבלות ממשיות על כוחו של המשטר לא הושגו: המשטר לא קרס, יכולת הטילים הבליסטיים שלו נותרה איום מהותי, והסכנה הגרעינית עדיין מעיבה.

במקרה של איראן, הימנעות מהחלטיות ברגעים קריטיים או סיום המלאכה שלא מלווה במאמץ רחב ואקטיבי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד, מזינה תחושה שביבי נוטה להסתפק ב"כיבוי שריפות" במקום להוביל מדיניות סופית וברורה. הוא פשוט כדרר את הבעיה לשנים הבאות.

שנית, הזירה הלבנונית. סיום הסכסוך בדרום לבנון וההתמודדות עם חיזבאללה ממחישים גם הם את הדפוס. חיזבאללה עדיין קיים, משופע בנשק ובנוכחות אזרחית וצבאית ממש על גבולותינו. אם המטרה היתה להפחית את האיום לגמרי - יש לומר - זה לא קרה.

פעולות נקודתיות, תגובות צבאיות מוגבלות והסתמכות על רתיעה בלבד לא יספיקו לבנות פתרון אסטרטגי בר־קיימא. מדיניות שמאזנת בין רצון להימנע מסבב חירום רחב לבין אי־הפלת האיום לטווח הארוך היא בדיוק חצי עבודה: מייצרת שקט זמני, אך משאירה את הסכנה פתוחה להזדמנויות הבאות.

לבסוף, בנעשה בזירת עזה כיום ובהשלכות הסכמי טראמפ, שמתבטאים גם ביחסים האמריקניים־ישראליים ובמדיניות מול חמאס, מדגישים את הכישלון הרב־ממדי.

למרות הבטחות להכריע את חמאס ולהחזיר שליטה אזרחית נורמטיבית, המציאות מראה שחמאס שומר על מעמדו ומחזק את הריבונות שלו בשטח בכל יום שעובר. הסכמים פוליטיים שנראים טוב על הנייר, אך לא מלווים בתוכנית רחבה לשיקום אזורי וליום שאחרי, לחיזוק תשתיות פוליטיות חלופיות ולניהול כלכלי, לצד חורים בהסכמים לגבי הפרות עתידיות - משמרים את המצב הקיים. שוב, חצי עבודה שדוחפת את הבעיה לעתיד.

המחלה של עשיית חצי עבודה אינה רק טכנית, היא תוצאה של אסטרטגיה פוליטית שמעדיפה הישרדות שברירית וקבלת החלטות מבוססת חשש פוליטי על פני תכנון מדיני ארוך טווח. המודל הזה אולי מאפשר ניצול של יתרונות זמניים - הישגים תקשורתיים, מניעת משברי חירום מיידיים - אך בסופו של דבר, מחליש את העמדה הביטחונית והדיפלומטית של המדינה. מדינה צריכה לפעמים לקבל החלטות קשות ולהשקיע במשאבים רבים כדי להשיג יציבות אמיתית, אחרת תשאף למעוד ולהתמודד עם מחזוריות של אי־ביטחון. חישובים צרים של רווח פוליטי מיידי במקום תעוזה וכניסה לעבודה אמיתית, מעמיקה ומקיפה בסוגיות ביטחוניות לא פותרים בעיות, אלא מגלגלים אותן לדורות הבאים.

"חצי עבודה" אולי לא תהרוס דבר מיידית, אך היא מאלצת אותנו לשלם מחיר עתידי ביטחוני, דיפלומטי וחברתי שאינו מובן מאליו.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ולפוליטיקה