שלוש דרכים אפשריות: על יהודי ארה"ב להחליט על עתידם

אחרי עשרות שנים שאויביה של מדינת ישראל השתדלו לבַדל בין האנטי־ישראליות שלהם לבין אנטישמיות, יצא המרצע מן השק: הם תוקפים ישירות ובאלימות את יהודי המערב ואת חייהם הקהילתיים.

זהותם הלאומית בעלת הזיקה לישראל היא־היא העילה לתקיפה. לא רק במזה"ת - גם במערב היהודים נדרשים לחזור למעמד של בני חסות מושפלים ולהתנער מישראל.

עלילות דם ימי־ביניימיות מוטחות בישראל, ובאמצעותה ביהודים עצמם. אזרחותם המלאה שוב מוטלת בספק. ענייננו בחבירה בין סוגי אנטישמים - מהגרים מוסלמים במערב, פרוגרסיבים "ווקיים" ופשיסטים שחזרו לסורם ככלב השב על קיאו. מעשי רצח כמו זה במנצ'סטר עלולים לבשר מעשי טבח חמורים יותר, והעולם היהודי מגלה למול המשבר סימני שבירה, דומים לתבוסתנות מסוימת שניכרה בישראל במלחמה, ואף חמורים יותר.במהלך המשבר אף ראינו תופעות של יהודים אוטו־אנטישמיים, ישראלים ולא־ישראלים.

אלה לא תופעות חדשות. אבל תופעות נוספות חדשות המצריכות הסבר מתגלות, למשל, בסקר שמצא כי 61% מיהודי ארה"ב חושבים שישראל אשמה בפשעי מלחמה ברצועה, או בתמיכה מסתמנת של יהודי ניו יורק במועמד לראשות העיר זוהרן ממדאני, המנסה ללא הצלחה לבַדל בין האנטי־ישראליות הנבזית שלו לבין האנטישמיות המניעה אותה.

ישראל לא מבצעת פשעי מלחמה, היא מצטיינת בחתירה למנוע אותם, בתנאים קשים מאוד. לכן לא המציאות בעזה גורמת לחלק גדול מיהודי ארה"ב לרדת מהפסים. הם מאבדים עשתונות מוסריים לנוכח האנטישמיות שרבים מבעלי בריתם במחנה הליברלי או הפרוגרסיבי בארה"ב נתפסים לה, בהתלהבות של מכורים ששנים רבות נאלצו להתנזר מה"עונג" המפלצתי שלהם. עכשיו פתאום "מותר", בשם מוסר מזויף.

אפילו פרופסורים יהודים, חלקם ציונים מוצהרים או ישראלים, נוטים לרַצות את הגל האנטישמי העכור השוטף את הקמפוסים שלהם. גורם יהודי כמו "הליגה למניעת השמצה", כארגונים יהודיים רבים, מצוי בשליטת פרוגרסיבים המטשטשים את השותפות העמוקה של הווק הפרוגרסיבי במתקפות האנטישמיות על היהודים ועל ישראל.

איך נסביר את העובדה שחלק לא קטן מהציונים האמריקנים ירד לשפל המדרגה הזה? אין זאת אלא שפג תוקפו של המניע שהביא אותם ל"ציונות ללא עלייה". ציוני התפוצה תמכו בישראל והשתתפו בבנייתה, אך לא רואים בה בית שיש לחזור אליו, אלא דווקא רוצים להישען על ישראל בבואם להשתלב ללא הפרד באזרחות הפטריוטית האמריקנית. ההזדהות עם ישראל כנראה חדלה לסייע להם בהשתלבות, ואף מחבלת בה.

כמו האירים או האיטלקים, השואבים את זהותם האמריקנית המיוחדת גם מארצות המוצא שלהם, גם הציונים האמריקנים השתמשו בישראל לתכלית זהותית אמריקנית כזאת. מאז שנות ה־30 נעשתה הציונות הזאת מרכזית בזהות של מרבית יהודי ארה"ב ובמאבקם להשתלב בלאומיות האמריקנית. אבל עד שנות ה־60 היהודים לא היו משולבים בה לגמרי, כי האנטישמיות רדפה אותם מאירופה לארה"ב. המאבק בה ובאנטי־ציונות היה חיוני בחתירתם להתגבר על המכשולים להשתלבותם, והצלחתם במאבק הותנתה בכך שבעלי בריתם הליברלים התרחקו, עד לאחרונה, מאנטישמיות ומאנטי־ישראליות בוטה.

אבל הקרקע נשמטת מתחת רגלי "הציונות המשתלבת", כאשר הווק הפרוגרסיבי משתלט על הליברליזם בארה"ב ומחדיר לתוכו אנטישמיות במסווה דק של אנטי־ציונות. רוב מבקרי ישראל אינם מבקרים אותה, אלא מַגְלים אותה ממשפחת העמים. לכן, בעיני יהודים רבים, האינטרסים החיוניים שלהם מחייבים אותם דווקא לנטוש את ישראל ולא לדבוק בה. אנחנו באמצע תהליך שאיננו יודעים את סופו. אבל נדמה כי יהודי ארה"ב ייאלצו לבחור בין שלוש דרכים: להתבולל סופית ולנטוש כל חיים קיבוציים יהודיים, להסתגר בנוסח חרדי כלשהו, או לעלות ארצה.