השותפות הערביות בפסגה בשארם כבר חושבות איך להצדיק את הפרות ההסכם

כשתיאלם תרועת הפסטיבלים, בניגוד גמור למילות השיר היפהפה של נעמי שמר, לא ילבלבו כאן שירי אהבה. הם לא ילבלבו כאן לא רק משום שבשנת בחירות שירי אהבה ואחדות נוטים להידחק הצידה, אלא גם בגלל אתגרים סבוכים ומורכבים במישורים הפנימי והחיצוני כאחד.

צעקות הבוז המבישות מול נציגי ממשל טראמפ הנבוכים משקפות ומסמלות את הצפוי במישור הפנימי: לא נראה שחזרת החטופים המשמחת כל לב תביא לאחדות הפנימית החיונית כל כך להתמודדות הקשה מול האתגרים החיצוניים. העובדה שמדובר בשנת בחירות רק תחריף את המגמות. בקרבנו חיה קבוצת מיעוט שלא שכחה לרגע את מטרת העל שלה - דה־לגיטימציה עמוקה לממשלה המכהנת בכלל, ולעומד בראשה במיוחד.

זו לא עוד ביקורת, אפילו חריפה, על מהלך כזה או אחר. כאשר מדובר בדה־לגיטימציה עמוקה, מוחלטת, אין עוד גבולות וכללי משחק. הממלכתיות כביכול, שאת דגלה הם נושאים לשווא, כמו מונחים נוספים שעוותו דוגמת "אחים לנשק", נותרים ריקים מתוכן. הממשלה פסולה בעיניהם מעצם מהותה והיותה. הם פונדמנטליסטים התופסים את המאבק הפנימי במונחים של שחור ולבן, רעים מול טובים, בני חושך נגד בני אור, משיחיסטים מול ליברלים, דיקטטורים מול דמוקרטים.

אין לטעות בטענה שזו קבוצת מיעוט קטנה שאינה מייצגת את רוב מתנגדי הממשלה. מדובר באנשים הנמצאים, או לפחות משפיעים מאוד, ברבים ממוקדי ההשפעה החזקים בישראל, זוכים לגיבוי אוטומטי מרוב אמצעי התקשורת ונשענים על תקציבים שמעולם לא נראו כאן באירועי מחאה. גם אם הקבוצה קטנה, האווירה הרעילה שהיא מכתיבה מחלחלת ברמות ובהיקפים שונים למעגלים רחבים יותר של מתנגדי הממשלה.

ניתן לראות זאת בתוצאות הסקרים: כל המשתמשים בשפה בוטה יותר של דה־לגיטימציה, דוגמת יאיר גולן, פורחים. מתנגדי הממשלה המדברים בשפה ממלכתית בסיסית, דוגמת בני גנץ, הולכים ודועכים.

במישור האזורי, השותפות הערביות והמוסלמיות בפסגת שארם א־שייח' עוינות את ישראל באופן עמוק ביותר. החברות במדינות אלו מתאפיינות באנטישמיות משמעותית ברמות ובהיקפים שונים. בעיניהן, רצועת עזה מיועדת להיות מוקד אנטי־ישראלי חשוב שכל תכליתו להציק לישראל ולפגוע בה. עזה מעניינת אותן כגורם המאתגר באופן קבוע, ביטחונית ומדינית, את ישראל. הן כבר חושבות איך להצדיק את הפרות ההסכם המסובך.

צרפת וספרד, שהשתתפו אף הן באותה פסגה, מסמלות את המערכת הבינלאומית שבה ניכר שילוב קטלני בין שתי מגמות־על מוכרות וידועות שראינו לאורך המלחמה: גזענות של ציפיות נמוכות כלפי הפלשתינים, בשילוב אנטישמיות של ציפיות בלתי אפשריות מישראל.

הפלשתינים יזכו תמיד להבנה, להנחה ולהכלה של כל הפרת הסכם כזה או אחר. ישראל, לעומתם, תידרש תמיד לכללי משחק ולדיני מלחמה שאינם נדרשים משום מדינה בעולם. כן, גם זו אנטישמיות. דרישות ייחודיות מישראל שאינן מוצגות לשום מדינה אחרת תואמות את הגדרת האנטישמיות החדשה, אבל את מי זה מעניין. ראינו וחווינו איך במהלך המלחמה קמפיין רדף קמפיין, מ"פשעי המלחמה" דרך "הג'נוסייד" ועד "ההרעבה", כי נגד ישראל תמיד, ללא יוצא מן הכלל, תומצא עלילת דם עדכנית.

במחצית השנה הצפויה לנו יצוינו 70 שנה לרציחתו של רועי רוטברג הי"ד מנחל עוז. הספדו של משה דיין חייב להיות לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות: "מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו... אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו... זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו".