ביבי מנהיג פופוליסט

המונח "פופוליזם" משמש כיום כשם גנאי, אך במקורו הוא ביטוי של אמונה עמוקה בדמוקרטיה. שורשיו האטימולוגיים בלטינית populus שפירושה עם, ו־popularis שמשמעותה שייך לעם או תומך בעם, מעידים על הקשר הראשוני והחיובי שבין פוליטיקה לעם. בעת העתיקה "פוליטיקוס פופולאריס" לא היה דמגוג, אלא מי שראה עצמו מייצג את ריבונות האזרחים נגד האצולה. ברומא הרפובליקנית, לדוגמה, זרם ה־populares ביקש להרחיב את השתתפות העם בהחלטות הציבוריות, בניגוד ל־optimates, כלומר האריסטוקרטים שביקשו לשמור על זכויות היתר.

במאה ה־19 קיבל המונח משמעות פוליטית מודרנית בארצות הברית, כאשר תנועת The People’s Party, שכונתה The Populists, קמה בשם החקלאים והפועלים נגד ריכוזי ההון והבנקים. היא קראה לשוויון כלכלי, לצדק חברתי ולשליטה של האזרחים במשאביהם. רק במאה ה־20, עם עליית תנועות לאומניות באירופה, החל המונח "פופוליזם" לקבל משמעות שלילית, המתארת רטוריקה רגשית, קנאות עיוורת, וערכים נחשלים.

אלא שכיום, לנוכח משבר הדמוקרטיה הליברלית, יש מקום להשיב למונח "פופוליזם" את מובנו החיובי, העם מחפש קול שיבטא את מחשבותיו ותחושותיו. ברחבי העולם המערבי ניכרת ירידה באמון במוסדות המדינה ובמערכת הפוליטית, כמו גם ביכולת של דמויות מפתח במערכת ההשכלה הגבוהה, המשפט, התרבות והכלכלה לסמן כיוון ברור להנהגה. בנוסף, ההתפתחות הטכנולוגית המואצת והמסחר האלקטרוני השתלטו על הייצור המקומי והקמעונאות המסורתית, והם מאיימים על שווקים שעדיין מתקשים להסתגל לגלובליזציה. גלי ההגירה למדינות באירופה ובארה"ב רק מחריפים את חוסר הביטחון, תחושת אי־הצדק, וחוויית האיום על רבים שמבקשים שמישהו "ידבר אותם".

חוקרי מדע המדינה מצביעים על תופעות אלה ועל עליית כוחם של מנהיגים פופוליסטיים באירופה, אמריקה ואסיה, והם מבקרים אותם על כך שלאחר בחירתם הם פועלים באופן שמנוגד לעקרונות הדמוקרטיים והליברליים. אך העובדה שמנהיגים פופוליסטיים מבקשים לערוך שינויים במערכת המשפט, לעצב מחדש את התקשורת ולצמצם את הפתיחות הכלכלית היא מימוש השליחות שלשמה נבחרו. לכן הפופוליזם הוא תגובה מתקנת לשחיקת יסודותיה של הדמוקרטיה ולחולשה המהותית של הליברליזם.

גם בישראל הדמוקרטיה התנתקה מהעם, ועלתה מנהיגות פופוליסטית. הכנסת נתפסת כהצגה תקשורתית, הממשלה נראית כמי שאינה מצליחה לממש את מדיניותה בשל ה־Deep state, מערכת המשפט מזמן אינה רודפת צדק. נתניהו, יותר מכל מנהיג אחר בישראל, מבין את הדינמיקה לעומק. אפשר לראות בו מנהיג פופוליסטי במובן המקורי של המילה, משום שהוא מצליח לתת ביטוי רהוט וקליט למחשבות ולתחושות של הציבור, ומבקש לערוך שינויים שתואמים את החזון הרואה בישראל דמוקרטיה יהודית ולא דמוקרטיה ליברלית.

שריקות הבוז ברחבת מוזיאון ת"א רק חיזקו את נתניהו בקרב המרכז־ימין של ישראל, והגדילו את כוחו האלקטורלי. ככל שיתקרב תאריך הבחירות ויחל תהליך ההחלמה והשיקום יותר ישראלים יראו את ממדיו המפלצתיים של 7.10 בפרספקטיבה היסטורית, והם עשויים לנוע ימינה.

ההמונים שמחאו כפיים לארדואן ולאמיר קטאר, ולא יכלו לעצור את אקסטזת השנאה לנתניהו, למעשה הדירו את עצמם מהמרכז הפוליטי בישראל. שריקות הבוז עלולות להיות שריקות הפתיחה למערכה פוליטית פנימית שתתעצם לקראת הבחירות, מערכה פוליטית קשה, שכן עד כה השמאל־מרכז נהנה מתמיכת חלקים נרחבים בעם שהזדהו עם ערך הצלת החטופים, ותפסו חזקה על הרחובות שהיו ריקים מאנשי ימין ולא עוד.

ד"ר קותי שוהם הוא פילוסוף פוליטי ומומחה במחשבה מדינית