תחילת הביצוע של תוכנית טראמפ בשחרור כל החטופים הישראלים, ולוּ במחיר הסיכון והעוול המוסרי שבשחרור רוצחים שפלים, היא הישג משמח ביותר של ברית ארה"ב־ישראל שטראמפ ונתניהו מובילים. אין ספק שהחטופים החיים, והחללים ששוחררו עד כה, שוחררו מפני שחמאס חושש מחיסול.
ישראל וארה"ב הפגינו נחישות לעקור את צבא הטרור מהרצועה, נחישות שלא התפוגגה גם לנוכח האיום על חיי החטופים. בשנתיים של לחץ צבאי מאסיבי, בכיבוש הקרוב של כל העיר עזה ובמתקפה על קטאר, שלא נהנתה מהגנה אמריקנית עליה, הומחש לחמאס ולדורשי טובתו שישראל נחושה לחסלו, ועתה בסיועה של ארה"ב.
צבא הטרור נאלץ לשחרר את כל החטופים, כשישראל כובשת את מחצית הרצועה ומתנה את סיום המלחמה ואת השיקום בעקירתו הגמורה. הוא הוכרח לוותר על ההסתתרות שלו מאחורי החטופים, רק כשהבין שישראל לא תירתע מאיומיו עליהם, ואפילו למען יקיריה היא לא תפקיר את ביטחון הכלל ולא תשלים עם הישרדותו. זה קורה עכשיו (בניגוד להערכת רבים, ובהם כותב שורות אלו) מפאת החשש של חמאס, ועימו הפטרוניות שלו - קטאר, מצרים וטורקיה - מתבוסה גמורה ומהעמקת האסון לערבים בעזה.
צבא הטרור לא החליט להתאבד. הוא עדיין מקווה לשרוד בחסות רמייה, השעיה וסיוע של שלוש ה"מתווכות" קטאר, מצרים וטורקיה. אבל התנאים בתוכנית טראמפ מאפשרים לישראל לסכל את תקוות ההונאה, ובלבד שישראל תדבק בבהירות במטרותיה ולא תשעה לקולות התבוסניים שבתוכה. לשם כך ישראל לא צריכה לתקוף מייד אחרי שחרור החטופים. די באיום לתקוף בהמשך, ודי שישראל תמנע כל שיקום ממשי בעזה ותתיר רק סיוע הומניטרי - כל עוד לא תושג ותבוצר הסכמה מעשית לדה־חמאסיזציה צבאית ופוליטית עם מנגנוני יישום יעילים.
יש לישראל מנופים חזקים לגיבוי דרישתה לדה־חמאסיזציה בעזה. ראשית, אין לגיטימציה בינלאומית להישרדות חמאס ברצועה. שנית, צורכי השיקום שם דחופים ומענה להם מחייב הסכמות עם ישראל (והמשבר בעזה אף מחייב פתיחת שערים להגירה, כמתחייב בתוכניות של ישראל וארה"ב, אחרת המשבר יחריף וכל שיקום ייכשל). שלישית, בלבנון השיגה ישראל לגיטימציה רחבה לדרישתה שצבאות טרור לא יאיימו על גבולותיה ואזרחיה.
עם זאת, המצב בלבנון ובעזה שונה. בלבנון ישראל יכולה לתקוף ברציפות ולדרוש מהממשלה שם לפרק את חיזבאללה. בעזה, לעומת זאת, אין ממי לדרוש, ואחר כך לא נרצה להתעמת עם ארה"ב וגורמים בינלאומיים. לכן בעזה ישראל חייבת להיות תקיפה יותר בדרישותיה, ומראש, לפני כניסת הגורמים האלה. ויש לישראל מנופים חזקים לדרישותיה לחסל את חמאס בעזה - השליטה במחצית מהשטח, כיתור יתרתו וההרס הנרחב.
אם נסבול הישרדות של חמאס אחרי שחרור מאות רוצחים מהכלא נמיט על עצמנו את האסון הבא. סמוטריץ' וסטרוק צודקים לגמרי בטענתם ששחרור רוצחים מעודד חטיפות נוספות ומאושש את חמאס. התרופה לזה היא רק תבוסה מוחצת - כלומר, המחשה שחטיפות ממיטות אסון על החוטפים, למרות רגישות ישראל לחטיפות, ושאי אפשר לחדש את צבא הטרור.
די באיום לתקוף בהמשך, ודי שישראל תמנע כל שיקום ממשי בעזה ותתיר רק סיוע הומניטרי - כל עוד לא תושג ותבוצר הסכמה מעשית לדה־חמאסיזציה צבאית ופוליטית עם מנגנוני יישום יעילים
מותר לחשוד בממסד שלנו. הוא כבר נפל בפח ב"עסקת שליט", ב"הרתעה" וב"סבבים". האסון יישנה אם לא נעשה את ההפך ונעקור את חמאס ונרדוף את אנשיו בכל מקום. מה שישראל עשתה ל"ספטמבר השחור" של אש"ף, לרבות גירוש אש"ף מלבנון ב־1982, היא חייבת לעשות לחמאס, ובלי לחזור למכשלות הפייסנות והתבוסתנות של אוסלו.
זה לא יהיה סוף הסיפור, כמובן. המאבק עם הרצחנות ה"פלשתינית" לסוגיה עוד יארך. אבל כדי שננצח בסופו, עלינו לסכל בכל מחיר התהוות צבאות טרור מאיימים על גבולותינו. וחובת ההוכחה עלינו עכשיו – בשלב ב' של תוכנית טראמפ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו