עסקה בין ישראל לחמאס היא עובדה מוגמרת, וגם אם יתגלו בדרך להשגתה מכשולים של הרגע האחרון - היא בוא תבוא. מדוע? כי כך רוצה טראמפ, בעל המאה והדעה בכל מה שנוגע לישראל ולעתידה.
אפשר לומר הרבה דברים על טראמפ - אבל "יש לו את זה", את היכולת לזהות מתי אפשר וצריך לסגור עסקה, ויכולת זו הביאה אותו למסקנה שעכשיו זה הזמן לשחרר את החטופים ולסיים את המלחמה. דבר זה עולה בקנה אחד עם רחשי הלב של הציבור הישראלי, אבל גם עם האינטרסים החיוניים שלנו. זאת הבין כבר לפני שנים רבות דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, שכמותו לא קם לנו מאז.
בן־גוריון קיבל בחייו שורה ארוכה של החלטות היסטוריות, אבל שתיים מהן התבררו כחשובות ביותר מכולן. האחת - להקים מדינה בכל מחיר, גם נוכח התנגדות מבית ובעולם וגם בידיעה שהדבר יוביל למלחמה עם כל מדינות ערב. השנייה, החשובה לא פחות - לסיים את המלחמה. לא משום שהשגנו בה את כל מטרותינו, רחוק מכך, אלא משום "שלכל זמן ועת", ובן־גוריון הבין כי מלחמה אינה מטרה בפני עצמה, וכי על ישראל להתפנות למשימה חשובה יותר: קליטת העלייה ההמונית ובניית חברה, עם ומדינה, ואת השאר, כך הסביר, נשאיר לדורות הבאים.
כמו בן־גוריון, גם טראמפ, מסיבותיו שלו, מבין את ההכרח לשים קץ למלחמה. אבל טראמפ ידוע כמי שבז לפרטים הקטנים, וכמי שסבור שדיון אינסופי בהם של מומחים - או גרוע מכך, של משפטנים - לעולם לא יביא להסכם.
ולכן, באופן מחוכם ואף מבריק, הוא שם על השולחן הצעה שאי אפשר לסרב לה: שחרור מיידי, לא מותנה ולא בשלבים, של כלל החטופים והנעדרים, דבר שהציבור בישראל מייחל לו, ומנגד - סיום סופי ומוחלט של המלחמה, דבר שרוצה העולם, אבל שאותו מזהה כעת טראמפ כאינטרס ראשון במעלה שלו ושל ישראל.
כשזה יקרה, כל השאר יהפוך לשולי, לא דחוף ולא לוחץ, ואפשר יהיה לטפל בו בשיטת הסלאמי. לפעמים לרצון ישראל ולפעמים למטרת רווחה - שאלת הנסיגה הישראלית מהרצועה, שאלת האסירים הפלשתינים שישוחררו במסגרת העסקה, שאלת הכנסת סיוע אזרחי לעזה ושאלת השאלות: מה יקרה ברצועה ביום שאחרי.
מה שמציע טראמפ הוא בשורה חשובה לישראל, ש"תציל אותה מעצמה" ומהמבוי הסתום שבו אנו נתונים כבר חודשים ארוכים. אבל הדבר מחייב עינים פקוחות לרווחה ושמירה על האינטרסים הביטחוניים שלנו, בעזרת טראמפ, ואם צריך - גם למרות טראמפ.
מה שעתיד לקרות בעזה קרה כבר לפני שנה בלבנון. גם אז נתנו ידינו להסכם מחורר שברור היה שחיזבאללה לא מתכוון לכבד ברגע האמת. וכך חיזבאללה עודנו מסרב להתפרק מנשקו ופועל באין מפריע כדי לשקם את כוחו, ואילו ישראל מסתפקת בפעולות נקודתיות שבהן אין כדי לשנות את המצב מן היסוד.
עזה אינה לבנון. הרי חמאס הוכה מכה אנושה - שלא כמו חיזבאללה, ששמר על חלק ניכר מכוחו. גם הגיאוגרפיה של הרצועה שונה בתכלית מזו של לבנון. ועדיין, ממה שיקרה בלבנון צריך ללמוד ולהפיק לקחים.
התקוות שחמאס יתפרק מנשקו מרצונו, שכוחות בינלאומיים יתפרסו ברצועה ושיחל בה תהליך של בניין ממשל פלשתיני שחמאס לא נוטל בו חלק - כל אלו הן תקוות שווא. לכן על ישראל לוודא שיישמר לה חופש פעולה. לא לתמרון קרקעי מיותר נוסף בעזה, אלא לפעולה נחושה נגד כל ניסיון של חמאס לשקם את צבאו, את טיליו, את גדודיו ואת חטיבותיו.
וכמובן - לוודא ששום בית, רחוב או שכונה לא ישוקמו ברצועה כל עוד חמאס שולט בה. שיקום עוצמתה של ישראל, מבית ומחוץ, הוא המשימה החשובה הניצבת כיום לפתחנו, ואם נוסף על כך נצליח לקדם שלום אזורי - אין ניצחון מוחלט מזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו