הטוב: הילדים חוזרים הביתה להורים. הורים חוזרים הביתה לילדיהם, שחלקם אפילו לא זכו להכיר. סבים יפגשו נכדים וסבתות יבשלו להם בדיוק את מה שהם התגעגעו אליו. לכמה רגעים הכל יישכח, ולא תישאר עין יהודית יבשה למראה זעקות האושר והחיבוקים.
מצוות פדיון שבויים היא מהמצוות הנדירות בתנ"ך, שבסיסה הוא בעיקר רגשי, ולא תועלתני. היהדות היא המקור המתועד העתיק והקדום ביותר של האנושות להנחה שלא משאירים אף אחד מאחור. אמנם ההוראות כיצד לעשות זאת הן ברורות ועשינו בדיוק את ההפך כדי לקצר את הדרך, אבל הבית שלנו יהיה מואר, ולפחות לכמה שעות אף אחד לא יצליח להשחיר אותו.
הרע: כל שדרות הפיקוח המשפטי, התקשורתי־קפלניסטי, וכמובן גם הפיקוד הצבאי הבכיר, שמורכב מאותו חומר אנושי, טעו והטעו והאריכו, סיכנו ומסמסו עד השנייה האחרונה, ואפילו אחרי שריקת הסיום. וכל אותה שדרה עדיין כאן: האליטה היחידה בהיסטוריה שמגדירה מראש נסיגה ואי־שליטה על שטח כניצחון.
הרוב המוחץ של הישראלים התפכחו וענו בכל סקר שיש לחזור להתיישב. והם? לא זזו מילימטר: עדיפים ייסורי הקסאמים, הפיגועים ואפילו הטבח הנורא ביותר שעברנו - עדיפים הם כולם על פני שליטה בשטח. למה? כי ככה נרגיש נעלים יותר מוסרית בצורה זו או אחרת.
זכרו את הרמטכ"ל שלנו, שרק לפני כמה שבועות התחנן שלא ניכנס לעזה והדליף ציטוטים על מאות חללים. זכרו את קודמו, שהדיח קצינים שחשבו אחרת ושצווח באימה על שלטון צבאי. זכרו את הליווי המשפטי, שחזר להבהיר שכל קו גבול זולת הקודם יהיה ״בעייתי מבחינה משפטית״ או משהו כזה.
את התקשורת אין צורך לציין, וגם לא את נתניהו, שהקפיד להבהיר בכל מקום ואתר שחלילה לא תהיה התיישבות. וזה הזמן להזכיר: חוץ מאשר לאותה שדרה נכחדת, ולנתניהו שחושש להתעמת איתה, אין שום בעיה לשלוט בעם אחר אם זה מה שיציל תינוקות משריפה ונערות קשורות בעירום חלקי על טנדרים. זה לא אידיאלי, אבל אלו החיים וזו השכונה שבה קבענו את ביתנו.
הבנים חוזרים, אבל אנחנו נשארנו באותו מקום כשלגבול הדרומי הצטרפו טורקיה וקטאר, והאקוטי ביותר: לא משחררים שטח, רק יוצאים לפשיטות. אמנם זה מעולם לא ניצח לנו מלחמות או הביא ביטחון, אבל היי - אנחנו מוסריים. אנחנו מחזירים את הבנים למרות אליטה שניצלה וסחטה כאב משפחות כדי לשתק מדינה שלמה, לתקוע מקלות ולהעלות במכוון ובמודע את מחיר החטופים, העיקר שלא יירשם ניצחון שלא על שמם. האליטה עדיין כאן, ונצטרך להמשיך לשרוד את גוויעתה. השאלה היחידה היא מחיר הדמים.
המכוער: אלפי רוצחים, אנסים וחיות אדם צמאות דם משוחררים בחזרה אל הטבע שמנסה להקיא אותם כבר שנים. אף אחד מהם לא יעשה הסבה מקצועית למטפל רגשי. כמויות הנשק ביו״ש הופכות בלתי נתפסות, ותכנון הטבח הבא והחטיפות כבר צובר תאוצה, אף שאנחנו לא מסתכלים, ולכן מניחים שהכל יהיה בסדר. התחמשו, השמישו את הממ״דים והיכונו ליום פקודה. ובינתיים? בינתיים ניהנה מהטוב: נחבק את הילדים, הנכדים, בני הזוג וההורים שחוזרים אלינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו