שנתיים מאז שמחת תורה תשפ"ד, ואחרי שהימים הנוראים מאחורינו, ראוי שנדרוש גם מהעולם, ובעיקר מארגוני הנשים הבינלאומיים, לעצור, לבחון את עצמם ולשאול: איפה היינו כשנשים וילדות נרצחו, נאנסו ונחטפו ב־7 באוקטובר?
מאז אותו יום שחור, התגלו עדויות מצמררות על מה שעשו מחבלי חמאס לנשים בישראל: אונס, התעללות, ביזוי והרג. ובכל זאת, השתיקה של רוב ארגוני הנשים הבינלאומיים היתה רועמת. במקום למלא את חובתם המוסרית, ואף המשפטית, הם התפתלו, הסבירו, השהו תגובה. היו מי שבחרו ב"שתיקה אסטרטגית", והיו אף מי שלמרבה החרפה הצטרפו למכחישי הזוועה. האם יש מחילה למי שמעלו כך בתפקידן?
כאישה ישראלית ויהודייה שמילאה תפקידים משמעותיים בשדה זכויות הנשים הבינלאומי, וכחברה מייסדת בפרויקט "דינה", המבקש להביא להכרה ולצדק ביחס לפשעי המין של חמאס, אני מתקשה לסלוח. יום כיפור מזכיר לנו את ערך הסליחה, אך בה־בעת מורה כי אין מחילה ללא בקשת סליחה כנה. ההכרה במעשה (או במחדל) הפסול, החרטה לגביו והחזרה ממנו הן חלק אינטגרלי מתהליך התיקון, התשובה. האומנם יכול להתרחש כאן תהליך תיקון?
לאחרונה התבשרנו שמזכ"ל האו"ם הכניס את חמאס לראשונה לרשימה השחורה של המדינות והארגונים העושים שימוש באלימות מינית ככלי מלחמה. זהו צעד חשוב מאין כמותו, המהווה הכרה ברמה הבינלאומית הגבוהה ביותר בכך שחמאס, ממש כמו דאעש וכמו בוקו חראם, נקט אלימות מינית ככלי מלחמה. הפגיעה המינית שימשה עבורו נשק. חמאס השתמש בה באופן שיטתי כדי להשפיל, להרוס, לשבור ולהנכיח את כלי הטרור. הניתן לראות בצעד זה מצד מזכ"ל האו"ם התחלה של תשובה מאוחרת?
כמי שעדיין מבקשת להיאחז בתקווה שמערך זכויות האדם הבינלאומי הביא עימו לאחר התהום של מלחמת העולם השנייה, עלי להודות בכאב שמהלך זה של המזכ"ל מהווה גם תזכורת צורבת להיעדר: היעדר הרוב המוחלט של המוסדות והארגונים הבינלאומיים, האמונים על הגנה וקידום של זכויות נשים. הם כשלו לאחר 7 באוקטובר, והם עדיין מכזיבים שנתיים לאחר מכן. גם כעת, לאחר ההכרה המהדהדת מצד העומד בראש הארגון, סוכנות האו"ם לקידום נשים (UN Women) לא מצאה לנכון להתייחס לכך. הסולידריות הנשית לא היתה שם עבורנו.
אך אין זה עניין לישראל בלבד. נראה כי הסולידריות הנשית מכפיפה עצמה לשיקולים של פוליטיקה צינית. ממש בימים אלה, ניתן לראות כמעט שידור חוזר של אותה דינמיקה, בשתיקתם הגורפת של גופים אלה נוכח מעשי הזוועה נגד המיעוט הדרוזי בסוריה, שכללו - על פי מקורות מהימנים - גם מעשי אלימות מינית, לרבות חטיפת נשים וילדות, שעשרות מהן עדיין שבויות.
יום הזיכרון לקורבנות 7 באוקטובר, ספירת הימים מאז תחילת המלחמה שלא נגמרה והמאמצים הכבירים שנעשים כדי להשיב את החטופים מחייבים אותנו לחשבון נפש. האם בנו עצמנו קיימת אותה סולידריות שהכזיבה? האם אנחנו נמצאות שם עבור מי שאינן אנחנו? בעודנו תובעות מארגוני הנשים, בצדק גמור, לשאול את עצמם איך זה שבשעה הקשה ביותר של אחיותיהם בישראל הן נותרו לבד - עלינו לבחון גם את עצמנו על פי אותן אמות מידה.
בקשת סליחה היא לא טקס ריק מתוכן, אלא היא הצהרה של הכרה ואמירה ברורה: טעינו, כשלנו, נפעל אחרת. אני מייחלת לכך שאותם הגופים יודו בכישלונם ואכן יתחייבו לפעול אחרת, להיאבק בכל מקום ובכל זמן בפשעי מין, גם כשהם מופנים כלפי נשים שלא נמנות עם בעלי בריתם. ואני מקווה שגם אנחנו נוכל לעשות זאת. רק ככה נוכל לתקן.
פרופ' רות הלפרין־קדרי היא חברה מייסדת בפרויקט דינה וראשת מרכז רקמן באונ' בר־אילן. לשעבר חברה וסגנית נשיאת ועדת האו"ם לביעור אפליה נגד נשים (CEDAW)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו