אזרחי ישראל הערבים רואים במדינה אויב?

בסוף השבוע שעבר, תחילת אוקטובר, הציבור הערבי בישראל ציין 25 שנים לאירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 13 צעירים ערביי ישראל מירי שוטרי משטרת ישראל. זהו אחד האירועים המכוננים ביחסי הציבור הערבי עם המדינה, ובעקבותיו הוקמה ועדת חקירה ממשלתית, "ועדת אור", שבחנה את הרקע לאירועים האלה וגם את יחס המדינה וממשלות ישראל לדורותיהן כלפי חמישית מאזרחי המדינה.

האירוע צוין, כמדי שנה, בקברי ההרוגים מהגליל במשולש ובמפגש עם בני משפחותיהם. באירוע בעראבה הנואם המרכזי היה ראש העירייה, אחמד נסאר, שנשא דברים מעל קבריהם של שני ההרוגים מעירו, אסיל עאסלי ועלא נסאר, ואמר: "הבנו כמה האויב שלנו שפל" - כשהוא מתכוון למדינת ישראל. ובמקום שיכוון את דבריו כדי להסביר את הנרטיב שלו ושל הציבור הערבי בישראל, הרואה באירועי אוקטובר 2000 פצע שעדיין פתוח, מאחר שאיש מבין האחראים הרבים לא נתן דין וחשבון למרות המסקנות הברורות של ועדת החקירה הממלכתית - נסאר נפל בלשונו ועשה טעות חמורה ביותר בהתבטאותו.

אין כל ספק שקיים פער גדול בנרטיבים ובתפיסת הדברים בין הציבור הערבי לציבור היהודי - לא רק בהקשר אירועי אוקטובר 2000, אלא בלא מעט אירועים ודברים - אך ישראל אינה מדינת אויב, היא המדינה שבה הציבור הערבי חי ושואף להתפתח, והשימוש במונח "אויב" הוא אסור בתכלית האיסור.

הציבור הערבי נאבק במדיניות ממשלתית, בממשלה, בהחלטותיה, אך לא נאבק ולא ייאבק במדינת ישראל, אלא להפך. כמו בעבר, הציבור הערבי ימשיך לתרום את חלקו בבניית המדינה ובפיתוחה בכל תחומי החיים.

המאבק של אזרחי המדינה הערבים הוא מאבק אזרחי דמוקרטי וחוקי. הוא אינו מאבק מזוין, ואין בו כל שאיפה להיפרדות או לעצמאות. הציבור הערבי קשור קשר ישיר לישראל, ואף הפנים שאין לו תחליף למאבק אזרחי חוקי באמצעים ובמסגרת החוק, כחלק מהשאיפה להשתלב בכל תחומי החיים.

טוב יעשה נסאר אם יבהיר את דבריו לציבור היהודי והערבי כאחד, ואם צריך - שיתנצל. אסור לציבור הערבי לאבד את הציבור היהודי, במיוחד מי שעדיין מאמינים ופועלים לחיים משותפים ולשכנות טובה, בעיקר בגליל.

דבריו של נסאר הביאו את מנכ"ל משרד הפנים, ישראל אוזן, לשלוח מכתב מחאה ובו איום על המשך שיתוף הפעולה עם עיריית עראבה. ואני תוהה: האם תושבי עראבה צריכים לשלם את מחיר הטעות של ראש העיר שלהם? אם קיים חשד שמדובר בעבירה פלילית, יש לאפשר למשטרה לחקור ולמצות את ההליכים המשפטיים, ואין מקום לענישה קולקטיבית של כל תושבי העיר; ואם אין עבירה, אפשר להחרים את ראש העיר ולא להיפגש עימו - אך אין זה לגיטימי למנוע תקציבים מרשות מקומית או עיר בישראל.

אני משער כי חלק משרי הממשלה לא יודעים איפה בדיוק נמצאת עראבה. אדרבה, נראה מי ימהר להצהיר שלא יעביר תקציבים לעראבה. ספק אם הדבר חוקי או חוקתי, וספק אם יעמוד במבחן בג"ץ.