תוכניתו של הנשיא טראמפ לרצועת עזה, שגם ראש הממשלה בנימין נתניהו סמך את ידו עליה, ושמרבית מדינות העולם - כולל מדינות ערב - מברכות עליה, היא הישג משמעותי עבור ישראל בדרך להשגת שלושה יעדים מרכזיים שלעת הזו אין חשובים מהם:
האחד, שחרור מיידי ובלא-תנאי של חטופינו המוחזקים בידי חמאס בעזה, כבר בשלב הראשון של התוכנית. השני, סיום הלחימה בעזה הנמשכת זה חודשים ארוכים בלא כל תוחלת או יעד צבאי מוגדר ובר-השגה, כפי שחוזרים ומסבירים לנו מפקדי צה"ל - דבר המוביל לפגיעה קשה במעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל. ולבסוף, תוכניתו של טראמפ מבטיחה את המשך התמיכה האמריקנית בישראל, הנכס החשוב האחרון שנותר כיום בידינו.
מצער רק לגלות שהתוכנית היתה מונחת על השולחן חודשים ארוכים, ורק עתה - בלחץ הנשיא האמריקני - היא עתידה לצאת אל הפועל לאחר שקיבלה את ברכתה של ישראל ואת ברכתן של מדינות ערב.
התוכנית היא מפת דרכים לקראת יעד שלא הוזכר אפילו בהסכם אוסלו - כינונה של מדינה פלשתינית. מבחינה זו היא אף מהווה נסיגה מעסקת המאה של טראמפ
אבל לצד השבחים צריך להודות ביושר שמרכיבים לא מעטים בתוכנית צריכים להדליק אצלנו נורות אזהרה. ראשית, מדובר בתוכנית בינלאומית שארה"ב כפתה על ישראל בגיבוי של הקהילה הבינלאומית והעולם הערבי, או בפיו של הנשיא טראמפ - ידידיו היקרים, האמיר של קטאר ונשיא טורקיה ארדואן.
יעדה של התוכנית מצוין בה במפורש - כינונה של מדינה פלשתינית, יעד שלו מביע הנשיא טראמפ מחויבות מלאה, וזו פעם ראשונה שנשיא אמריקני מביע מחויבות ליעד שכזה. למותר לציין כי לאורך שנות דור טענה ישראל כי הדרך היחידה לקדם שלום היא באמצעות קיומו של משא ומתן ישיר בינינו לבין הערבים ולא באמצעות "שלום כפוי" שאותו כופה עלינו העולם ושאינו מביא בחשבון את האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלנו.
שנית, התוכנית קוראת לפריסה של כוחות בינלאומיים ואף ערביים ברצועת עזה שאמורים להבטיח את ביטחוננו, דבר שגם לו התנגדנו בעבר בחריפות. אחרי הכל, לכוחות בינלאומיים, דוגמת יוניפי"ל בלבנון ועוד קודם לכן, כוח האו"ם בגבול עזה לפני מלחמת ששת הימים, יש טבע להיעלם כשצריכים אותם, ולבד מכך, נוכחותם מהוה מכשול בפני צה"ל המקשה עליו לטפל באיומים לביטחוננו באזורים בהם פועלים כוחות בינלאומיים אלו.
אפשר כמובן להקל ראש בכל העניין ולקוות שחמאס לא ימלא אחרי סעיפי התוכנית או שהמהלך לכינונה של רשות פלשתינית חדשה שעליה מדברת התוכנית יארך שנים, אם בכלל. אבל אין להתכחש לכך שהתוכנית מתווה מפת דרכים לקראת יעד ברור שלא הוזכר מעולם אפילו לא בהסכם אוסלו - כינונה של מדינה פלשתינית.
מבחינה זו היא אף מהווה נסיגה מעסקת המאה של טראמפ מהעשור הקודם שבה הכיר בסיפוח חלקים משמעותיים מיהודה ושומרון לישראל. עתה אין על כך מילה וטראמפ אף הכריז כי יתנגד לכל סיפוח שכזה.
הסכם אוסלו על כל כשליו היה הסכם ששימר את היוזמה ואת השליטה המלאה בשטח ובמהלך האירועים בידיה של ישראל. עתה המפתח נתון בידי נשיא ארה"ב ולצידו שורה של מדינות שאף אחת מהן איננה נמנית עם ידידותינו.
אבל מרגע שישראל נתנה את הסכמתה לתוכנית זה כבר לא בידינו. אפשר רק להכות על חטא שבמהלך השנתיים האחרונות נמנעה הממשלה מלקדם מתווה ליום שאחרי בעזה בתנאים שיהיו נוחים לישראל.
צריך אפוא להתמקד בחצי הכוס המלאה ולוודא שמדיניות של סלחנות והכלה להפרות ההסכם ולצמיחה מחודשת של הטרור, כפי שקרה אחרי הסכם אוסלו, לא תחזור על עצמה גם הפעם. ובעיקר, צריך לנצל את ההפוגה בקרבות לשיקום מעמדה הבינלאומי והאזורי של ישראל ובעיקר, לשיקומה של החברה הישראלית ושל צה"ל אחרי שלוש שנים של מחלוקת והרס עצמי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו