בג"ץ צריך לבקש סליחה מהעניים

אנחנו בימים של סליחות, וזה הזמן גם לחשבון נפש של בג"ץ, לבקשת מחילה, סליחה וכפרה מהעניים בישראל.

הפסיקות האחרונות שלו משרטטות קו ברור ומכאיב: העניים מחוץ לסדר היום של בג"ץ, הם נמחקים ממנו ברשלנות פושעת. בית המשפט העליון, שמתהדר בהצהרות על "קיום בכבוד" כזכות חוקתית, מתעלם ממנה כשמדובר בעניים. הוא מעדיף להידרש לסוגיות שמעוררות הד ציבורי כמו חופש דת, ביטחון, זכויות מיעוטים ומגדר - מולן הוא מתייצב בעוז.

זה לא מקרי: העניים לא יעניקו לבית המשפט את תחושת החשיבות שהוא משתוקק לה, וממילא יש להם כוח פוליטי, אז שהוא ידאג להם.

סדרה של עתירות הוגשו בנושאי עוני בשנים האחרונות (ראו בין היתר: קצבאות ילדים ב־2003, הבטחת הכנסה ב־2005, דיור ציבורי ב־2010, זכות למים ב־2011, שכר מחיה ב־2012, ועוד), בכולן בג"ץ נעצר בדיוק היכן שהעניים היו זקוקים לסעד אמיתי: בהגדרה מעשית של שכר מחיה, בחיוב למימוש הזכות לקורת גג או קביעת סכום הקצבה שמאפשרת חיים בכבוד.

השופטים עיינו בעתירות, ניהלו דיונים, ואפילו כתבו פרקים יפים על ערכים, אבל לא העזו לקבוע כמה כסף נדרש כדי לחיות בכבוד.

למה? כי זה דורש אומץ של ממש, הפעלת כוח שיפוטי אמיתי, ולא רק הכרעה המבוססת על רטוריקה וטיעונים מפולפלים.

לעומת זאת, בסוגיות שמעוררות דרמה ציבורית - מינוי לראש שב"כ, מזון למחבלי נוחבה בכלא, נישואים חד־מיניים, תפילת נשים בכותל, חמץ בבתי חולים - בג"ץ לא מהסס להתערב. כאן יש תקשורת, יש ויכוחים רעיוניים מתוחכמים, יש נושאים שמושכים תשומת לב בינלאומית. פסיקה בתחומים אלה מעניקה לו יוקרה, היא מציבה אותו כחומת מגן מול ממשלות והופכת את השופטים לדמויות ציבוריות עם השפעה. זה משחק כוחות ציני, שבו בג"ץ בוחר קרבות לא על פי צדק, אלא על פי יוקרה (איזה שר חשוב יותר? ביטחון או רווחה?).

עוני הוא הבניה כלכלית־חברתית שנמצאת באחריות המדינה. תינוק לא נולד עני - הוא נולד תינוק, והוא גדל במשפחה ענייה. לא משנה מה יקרה לעניים, בג"ץ יגיד שהכל בסדר, כי "זה עניין למחוקק ולממשלה". כשהזכות לקיום בכבוד מתנגשת עם שיקולי תקציב, בג"ץ מתיישר עם התקציב, כמו כלי שרת של השלטון. זו לא הפרדת רשויות, זו שותפות בהזנחת 2.5 מיליון עניים בישראל. אולי בג"ץ לא מבין את הלשון הצינית של יהושע סובול בשיר "ילדים זה שמחה", ששם בפיהם של ראשי המדינה דאז את השורה הבאה: "אלוהים כבר ייתן, הסעד גם כן - מה שצריכים ילדים".

מנגד, כשמדובר בזכויות שמעניינות את דעת הקהל, שמאפשרות לבג"ץ להצטייר כשומר סף אמיץ – הוא פתאום הופך לאקטיבי ומעביר בטלוויזיה שידור ישיר מהיכל הצדק. השופטים מוכנים לעמוד בגבורה מול מערכת הביטחון, משרד הפנים, הרבנות, הממשלה. הם יודעים בדיוק היכן "כדאי" להשקיע את כוחם. רוצים דוגמה טרייה? בפסיקות על תקציבי חינוך לחרדים בג"ץ התערב ומנע במהירות העברת כספים, אבל כשמדובר בקיצוצים בקצבאות ילדים עניים בחוק ההסדרים הנוכחי אין טעם לפנות אליו, כי ניסיון העבר מלמד שהוא פשוט לא יעשה כלום. זו סלקטיביות צבועה המעידה על כך שבג"ץ מעדיף תהילה על צדק.

הסלקטיביות הזו הורסת את אמון הציבור בבג"ץ ובמוסדות המדינה. מי שעני, מבין שבית המשפט אינו בשבילו, הוא משרת רק אליטות. אם בג"ץ רואה עצמו כמגן זכויות אדם, הוא חייב להפסיק את ההצגה הזו ולהעניק קול לחלשים ביותר בחברה, לאלו שאין להם קול (גם אם יש לעניים כוח פוליטי, הראיה היא שלמרות הכל המדינה אינה מונעת את החרפה). אחרת, הוא לא בית משפט גבוה לצדק, אלא מועדון אליטיסטי שמתענג על צביעותו.

ד"ר קותי שוהם הוא פילוסוף פוליטי ומומחה למחשבה מדינית (וחבר בוועד הציבורי של עמותת "פתחון לב")