ב־1979 נכנס למשרדי רשות השידור המנכ"ל החדש, שנתפס כמינוי פוליטי של ממשלת המהפך. בעיתון "דבר" פורסם מאמר קודר תחת הכותרת "ראשיתה של אנדרלמוסיה מוחלטת". אחת ההנחיות החדשות, למשל, היתה שאסור לראיין את ראשי אש"ף ביהודה ושומרון שלא באישור מפורש. חיים יבין, אז מנהל מחלקת החדשות, רתח כשהוחלט שלא לשדר ראיון שכבר צולם עם בכיר אש"ף וראש עיריית שכם, בסאם א־שכעה. המנכ"ל כינס את כל שועלי השידור הוותיקים והודיע להם: "אנחנו נשדר באובייקטיביות, אבל לא בנייטרליות. אנחנו לא מהאו"ם, אנחנו משחקים בקבוצה הישראלית". למנכ"ל החדש ההוא, אתם ודאי תוהים, קראו טומי לפיד.
אמנם גם לפני 45 שנה העניקו עיתונאים ישראלים מיקרופון פתוח לגדולים שבאויבינו, אך לפחות הפטריוטיזם טרם יצא מהאופנה.
פטריוטיזם משמעו שהמדינה גדולה מהקונסטלציה הפוליטית שההיסטוריה והקלפי זימנו לה את האחיזה במושכות. שביקורת פנימית ומחלוקת פוליטית מתועלות לתיקון ולא לפירוק. טומי לפיד עדיין היה באותם ימים איש ימין, אך גם כשלימים הקים את "שינוי", אין סיכוי שניצול השואה ההונגרי היה רואה את ראש ממשלת ישראל נושא מעל בימת האו"ם נאום פטריוטי נחוש וכותב: "העולם ראה ראש ממשלה עייף ומתבכיין" - כפי שכתב פוליטיקאי בן־זמננו, אחד יאיר לפיד.
בעולמו של לפיד האב, כשראש הממשלה הישראלי עומד מול מנהיגי העולם ומשודר למיליוני צופים, אזרחי המדינה כולם עומדים איתו שם. ההצלחה שלו היא ההצלחה שלנו, הכישלון שלו הוא הכישלון שלנו, ולכן אנחנו מייחלים להצלחתו, בזים לנציגי המדינות הערביות שהחרימו את הנאום, גאים במחיאות הכפיים שקיבל ובמאות מיליוני הצפיות ברחבי העולם.
האם עדיין אפשר לכתוב על נתניהו בלי שכל קורא יקטלג מייד את הטקסט כ"ביביסטי" או "רל"ביסטי"?
אני מקווה שברוח ימי הרחמים וחשבון הנפש אפשר יהיה לקרוא גם את הטקסט הזה כטקסט שלא עוסק בנתניהו האיש, אלא בראש ממשלת ישראל. איפשהו במאבקי השנים האחרונות, בהררי האמוציות שנתניהו מוציא מאנשים, איבדנו את האינסטינקט הפטריוטי הפשוט שראש ממשלת ישראל - מי שהוא לא יהיה - הוא נציגה של מדינת ישראל.
טומי לפיד עדיין היה באותם ימים איש ימין, אך גם כשלימים הקים את "שינוי", אין סיכוי שניצול השואה ההונגרי היה רואה את ראש ממשלת ישראל נושא מעל בימת האו"ם נאום פטריוטי נחוש וכותב: "העולם ראה ראש ממשלה עייף ומתבכיין"
צ'רצ'יל נהג להתבדח שכשהוא נמצא בחו"ל הוא לא מדבר סרה בממשלתו, אבל מקפיד להשלים את הפערים כשהוא חוזר. טוב יעשו גם נבחרי הציבור שלנו אם יזכרו איפה המקום לביקורת ואיפה המקום לזכור ולהזכיר לעולם שכולנו שחקנים באותה קבוצה.
במקרה היה לי רגע פנוי ביום שישי בשעה 4 אחר הצהריים. במקום לדחוף עוד עוגה לתנור אמרתי לילדים "בואו לראות את ביבי". עד שהילדים שלי יהיו בעלי זכות הצבעה, כנראה כבר באמת יסתיים עידן נתניהו, ועל כן אני פטורה מהחשד שמדובר בתעמולת בחירות. אבל לילדים ישראלים שבילו ימים שלמים בממ"ד ושראו את אבא שוב עולה על מדים רק יום קודם לכן, מותר לרגע אחד להיות גאים.
מותר לראות את ראש הממשלה שלהם עומד מול העולם ומדבר על צדקת הדרך שלנו, בלי קשר לשאלה אם ההורים שלהם יצביעו או לא יצביעו לו. מותר להם לראות מנהיג יהודי רהוט, גאה ותקיף מדבר בעברית ותובע מהעולם להכיר בזכויותיו של העם היהודי. מותר להם לשמוח על התשואות באולם. זה לא משנה אם קוראים לו נתניהו, גנץ, לפיד או גולן - ראש הממשלה שלנו עמד בפני העולם כנציגו של העם שמסרב לתת לעמי העולם להכתיב אם מותר לו לחיות. בשביל עם שהעולם הנאור עוד מקיים דיון חמור סבר בשאלה אם יש לו זכות למדינה, זה לא רע בכלל.
אנחנו לא מהאו"ם, למזלנו. אנחנו פטריוטים ישראלים. כשהקפטן שלנו עולה לנאום עוצמתי באו"ם, אנחנו בעדו, כי אנחנו בעדנו. זה כלל אצבע שלא יזיק אם נאמץ גם להבא: קודם כל הקבוצה, אחר כך כל השאר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו