ישראל צריכה כעת מעשים - לא נאומים

"היסטורי", כך בחרה לשכת ראש הממשלה לתאר את נאומו שלשום של בנימין נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם. והוא אכן היה כזה, אבל במובן שונה מזה שאליו התכוון המשורר (או הדובר). במקום שיהדהדו דבריו, הדהדו שני עניינים אחרים, שהבליטו לרעה את מצבה ה"היסטורי" של ישראל.

העניין הראשון היה נטישתם המופגנת, המאורגנת, של עשרות שגרירים את אולם המליאה, מרגע שנתניהו עלה לפודיום. זה אמנם היה צבוע – אפילו איראן זכתה ביותר תמיכה - אבל זה לימד על מעמדה הנוכחי של ישראל בזירה הבינלאומית. יטעה מי שיחשוב שאו"ם שמום: הצעד הזה מגובה בסדרת מהלכים וחרמות, שמאיימים כעת על ישראל בכל זירה אפשרית - מהמסחר ועד לספורט, מהתרבות ועד לאקדמיה.

העניין השני היה הרמקולים שהוצבו בעזה, כדי שתושביה הפלשתינים יוכלו לשמוע את הנאום. זה היה מהלך שלימד על אובדן עשתונות ואובדן דרך מוחלטים, של נתניהו ויועציו שעסוקים בגימיקים, ולא פחות מכך של צה"ל ששיתף פעולה וסיכן חיילים עם רעיון העוועים הזה. אין שום ערכיות במשימה הזאת, שחוקיותה בספק והגיונה לא קיים בהיעדר השפעתה ממשית על קהל היעד.

נאום חסר תקווה

הנאום עצמו היה מלאכת מחשבת, אבל העלה מחשבות נוגות. למשל על הפער שבין האזכור המליצי של 20 החטופים החיים (ומה עם האחרים?), לבין היחס הקר והמנוכר שבני משפחתם מקבלים מנתניהו וסביבתו. או על הברקוד שמפנה לסרטון הזוועות, באיחור ניכר ולאחר שהעולם כבר מזמן המשיך הלאה.

יותר מכל, חסרו בנאום שני עניינים: תקווה ויוזמה. את שניהם מחפש העולם, ומחפשים גם רוב הישראלים. נתניהו מציע להם רק אפוקליפסה - עכשיו, וגם בהמשך - ומוצא את עצמו בתמורה עם טונגה ופפואה לצדו. יש בכך מעט מאוד פיקחות. ישראל תמרנה את עצמה לסיטואציה מסוכנת שבה היא מתנודדת בין בידוד מוחלט לבין פתרון כפוי, ואולי אף תערובת של שניהם.

המפתחות, כתמיד, נתונים בידי הנשיא טראמפ, שעיקרי תכניתו פורסמו בסוף השבוע והם רחוקים מסף הדרישות הישראלי. נתניהו נתון במלכודת: אם ישכנע את טראמפ ללכת איתו, כלומר שיצליח לדחות את התכנית, הוא יהדק את החרם העולמי על ישראל. אם ילך עם טראמפ, הוא עלול לאבד את בסיס התמיכה הקואליציוני שלו, שהמשיך להדהד בימים האחרונים מסרים בנוסח "סיפוח עכשיו" בשעה שטראמפ הבהיר שאין סיכוי שזה יקרה.

ליטול את המושכות

נתניהו הוא ההודיני הפוליטי הגדול של דורנו, וכבר ידע לצאת מסיטואציות בלתי אפשריות בעבר. אבל גם הודיני מת לאחר שקיבל מכה לא צפויה, ואסור לנתניהו - ולישראל - לקחת סיכון דומה. בבואו לבית הלבן עליו לאמץ את עצתם של בכירי מערכת הביטחון וכמה משריו, וליטול בחזרה את המושכות לידיו. הסכם החטופים שמונח כעת על השולחן יהיה נקודת פתיחה טובה שתאפשר הפוגה והרגעת הרוחות, שבהמשך לה ניתן יהיה לנהל את המערכה באופן שקול ופרודוקטיבי יותר.

התשובות ייוודעו עם שובו של נתניהו, מחרתיים. מצפים להן בבתי החטופים, ובבתי הלוחמים, ובכל בית ישראלי שעסוק במלחמה ובתוצאותיה, וגם בלא מעט בתים ברחבי העולם – שעייף לגמרי ממלחמותיה של ישראל.

אחרי שנגמרו הגימיקים, הגיע זמנם של המעשים. מי שהציג באו"ם אינו שחקן, הוא ראש ממשלה, ואנחנו לא חיים בסרט. ישראל לא תנצח את המלחמה בנאומים או ברמקולים, אלא במעשים. ואם לא תעשה בעצמה, אחרים עלולים לעשות זאת עבורה - ועל ראשה - כבר בזמן הקרוב, ובמחיר כבד.