כדאי להבחין היטב בין מוסר למוסרנות - בין חתירה לפעול באופן מוסרי לבין חתירה להיראות מוסרי. ככל שאנחנו נאמנים לעצמנו, אנחנו מחויבים להשליט אמות מוסר על דרכינו. וזה לא קל, שכן לעולם נימצא בספק, שאין מנוס ממנו, באשר לתוצאות מעשינו או מחדלינו.
מה יקרה למשל אם נצא לקרב לשם עקירת חמאס, בתנאים אלה או אחרים? וגם: מה יקרה אם לא נצא לקרב הזה?
אבל צריך להבחין באופן חותך בין המאמץ הקשה, ה"מלוכלך", השרוי בספק, לפעול באופן מוסרי בעמק הבכא, לבין מאמץ מוסרני טהרני לשוות לעצמנו חזות של דורשי טוב. כל עניינו של האדם המוסרני ממוּקד באותה חזות, כלומר באיך שהוא נדמה לעצמו או לזולתו, ובעיקר במה שיאמרו עליו, ולא במה שיקרה באמת בעולם כתוצאה ממעשה או מחדל שלו.
הדברים נכתבים כאשר התגבר הרושם מהדלפות ומתדרוכים חצי־אנונימיים שהרמטכ"ל ולפחות חלק מהמטה שלו נסחפים אחר תעמולה מוסרנית של לשעברים ביטחוניים אובדי דרך.
גם יש סיבה לחשוש שהכישלון עד כה לדחוק את כל האוכלוסייה האזרחית מהעיר עזה נובע בין היתר מאימוץ מסוים של יומרת משפטנים צבאיים, ואתיקנים שמחוץ לצבא, להשית על צה"ל חוקי מוסר ייחודיים לו, שלא הושתו על שום צבא אחר שנלחם בזירה מאוכלסת ועל אף אומה אחרת שפעלה לסיכול איומים קיומיים.
צריך להבין מה המשמעות הכללית שתהיה להחלת עקרונות מוסרניים על לוחמה נגד צבא טרור, כמו צבא הרצח והאונס של חמאס, שהתבצר בתוככי אוכלוסייה אזרחית צפופה ומתחת לקרקע של מגוריה.
באמצעות טענה שקרית על "טיהור אתני" מטילים איסורים או הכבדות על הפעולות הנחוצות לשם הוצאת האוכלוסייה האזרחית מאזור הסכנה.
הכשל המוסרי הנובע מהשפעת התעמולה המוסרנית הוא כפול: מונעים הגנה מהאוכלוסייה הלא־לוחמת באמצעות הוצאתה מזירת הלוחמה, ו"מבטיחים" את הישרדותו של צבא הטרור.
האם זה מופרז לחשוד שלפחות חלק מבעלי המוסר המזויף הזה אכן מעוניינים בהישרדות חמאס?
התוצאה מיישום האיסורים וההכבדות האלה על פינוי אוכלוסייה מאזור סכנה תהיה ששום צבא של מדינה ריבונית שוחרת מוסר לא יוכל לעקור משורש צבא טרור כמו חמאס. זאת תוצאה בלתי נסבלת מבחינה מוסרית. החסינות המוקנית כך לארגוני רצח סדיסטיים ש"עלו" למדרגת צבאות טרור היא אסון מוסרי.
אותו דין חל על טיעון "הומניטרי" אחר, בעניין ההגירה מעזה.
כמו שהופכים את היוצרות ומציגים פינוי של לא־לוחמים וחילוצם מאזור סכנה כאילו הוא "טיהור אתני", כך גם פתיחת שערי ההגירה בפני הרוצים להגר מוצגת כאילו היא גירוש. זה סיפור ישן. כמו שהראו ד"ר עינת וילף וד"ר עדי שוורץ, החל משנות ה־50 הוחזקה רצועת עזה כמחנה פליטים נצחי, רב־דורי, באמצעות הגבלות תנועה שונות וארגוני "סיוע" כמו אונר"א, שכל מטרתם היתה הנצחת הפליטוּת.
רק כדי להגן על מציאות מעוותת כל כך, שטיפח "העולם" נגד ישראל, אפשר להפוך את היוצרות ולהציג פתיחת שערים והקלת דרכי הגירה, כדרישת רבים מאוד מתושבי הרצועה, כאילו הן גירוש לא מוסרי או לא חוקי.
האמת פשוטה: כשאוכלוסייה מעורבת בצורה זו או אחרת בסכסוכים - כמו בעזה, באוקראינה, בסוריה ובאינספור מקומות - לאורך כל תולדות האנושות וגם עכשיו, הגירת פליטים היא אחת מדרכי ההתמודדות העיקריות.
לא ישראל אלא חמאס הוא שהתבצר בתוך אוכלוסיית הרצועה והפך אותה לבת־ערובה. ככל שיורשה לה להימלט על נפשה, מפני חמאס ומפני ישראל, היא תימלט מתוצאות הפשעים של חמאס נגדנו וגם נגדה. יש לה זכות להגר.
עננה של עוול מוסרי מרחפת מעל מי שממלכדים אותה ברצועה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו