הסיבה האמיתית שבגינה לא נוכל להגיע לעסקה עם חמאס

כיבושה של העיר עזה הוא סיום ראוי למלחמת חרבות ברזל שאליה יצאה ישראל לאחר מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ב־7 באוקטובר.

חמאס כצבא סדיר, שלו כוח התקפי המסוגל להפתיע את ישראל ולהלום בה, כבר אינו קיים מזה זמן. דבר לא נותר מן "המדינה שבדרך" שהקים הארגון ברצועת עזה, אותם משרדי ממשלה ומערך של שירותי חברה וכלכלה שבעזרתם שלט בחיי האוכלוסייה העזתית.

ובכל זאת, העיר עזה היא הרצועה והרצועה היא העיר עזה, ולכן כיבושה עשוי להוות סיום סמלי למלחמה, בבחינת תמונת ניצחון במאבק להכרעת חמאס. רק חבל שישראל לא הצליחה לצרף לתמונה גם את חיסול הנהגת חמאס חו"ל, ולשם כך תיאלץ להמתין עד להזדמנות הבאה.

אבל עם כל החשיבות של חיסול כוחו הצבאי של חמאס ואפילו של כיבוש העיר עזה, הרי שבאלו לא יהיה די כדי להביא סוף וסיום למאבק בחמאס. שהרי תמיד יימצא איש דת כלשהו שיוסיף להטיף לג'יהאד נגד ישראל ותמיד יימצאו מפגע בודד או חוליית טרור בעזה או אפילו באיו"ש שיבקשו לבצע פיגוע טרור.

ערב 7 באוקטובר טעינו בחמאס. הנחנו כי מדובר בארגון החושב כמונו, ופועל על פי הגיון מערבי של רווח והפסד. בדיוק באותה דרך, אנחנו שבים וטועים כיום, כשאנחנו מניחים שאפשר להגיע עימו להבנות או אף להסכם שיביא לסיומה של המלחמה, לשחרור חטופינו ולפירוק הארגון מנשקו.

בעבר הסכים חמאס לא פעם ל"הודנה", הפסקת אש זמנית, עד שיתאפשר לו לחדש את המאבק בישראל. הפסקות אש אלו לא נועדו להוות צעד בדרך להסדר ולשלום, כפי שקרה במקרה של מצרים או ירדן, מדינות הפועלות ומקבלות החלטות על פי היגיון מדינתי. במקרה של חמאס מדובר היה תמיד בהפוגה, המהווה צעד בדרך לחידוש "מלחמת הקודש" בעוצמה גדולה מבעבר.

סבלה של האוכלוסייה העזתית מעולם לא העלה ולא הוריד עבור חמאס ומנהיגיו. והלא אחמד יאסין, מייסד הארגון, כבר הסביר כי "אנחנו, בניגוד לישראלים, אוהבים את המוות יותר מאשר את החיים". ואם זה המסר - אזי ברור מדוע לחיי אדם אין כל חשיבות ומשמעות. נהפוך הוא: מדובר במחיר ראוי ורצוי על מזבח הג'יהאד, יהיו אלו מחבלים מתאבדים שהארגון שולח אל מותם או אוכלוסייתה של הרצועה כולה.

אם זו דרך החשיבה, לאיזה הסכם בדיוק ניתן להגיע עם חמאס? כנראה רק הסכם כניעה שלנו, שבו ישראל מקבלת את כל תנאיו ומאפשרת לו להמשיך ולהתקיים בעזה, ללחום ולפגע בה.

הניסיון להגיע לעסקה עם חמאס משול אפוא לניסיון לרבע מעגל. וגם הציפיה שאפשר להביאו להניף דגל לבן אינה ריאלית ואין לה על מה לסמוך. דאעש הוכרע בסוריה, אבל לא הניף דגל לבן אלא מוסיף לפעול ממעמקי המדבר ולבצע פיגועים. חיזבאללה הוכה מכה קשה, אבל גם הוא לא הניף דגל לבן אלא מחכה לשעת הכושר לשוב ולחדש את פעילות הטרור שלו. וכך, אגב, גם תנועת האחים המוסלמים במצרים או ירדן, שהוצאו מחוץ לחוק, מנהיגיהן נאסרו, ועדיין מתחת לפני השטח האיום רוחש.

המאבק בתנועות דוגמת חמאס הוא מאבק שלעולם לא נגמר והוא מחייב הכרעה צבאית ברורה, שהיא הבסיס והמפתח לכל, אבל לצידה גם הכרעה מדינית שבעבר היתה מסמר אחרון בארון המתים של ארגוני טרור ושל הרעיונות שהם מבטאים.

לא כניעה של חמאס שלא תבוא, ולא דגל לבן שלעולם לא יונף, יהיו תמונת ניצחון ואות הסיום הראוי למלחמה. ישראל היא שצריכה לקבוע את יעדיה, לא סיסמאות עמומות שאותן לא ניתן לממש, אלא מטרות בהירות וברורות. כשנשיג אותן נדע שניצחנו בקרב, אבל שמערכה ארוכה עוד לפנינו.