לאחרונה מתרחב מאוד החרם האקדמי על ישראל. יש חרם שקט, שבמסגרתו חוקרים אינם משתפים פעולה עם עמיתים ישראלים, או מסרבים לשפוט מחקרים מישראל, ויש חרם גלוי, שבמסגרתו מצהירים גופים בחו"ל על הפסקת שיתוף פעולה עם מוסדות ישראליים או חוקרים מישראל. האקדמיה הישראלית משקיעה מאמצים רבים במאבק בחרם, ובעיקר בחרם הגלוי, אך ההצלחה חלקית בלבד.
הטיעונים בעד החרם הם כמובן רבים ומגוונים. רבים באקדמיה בעולם מתעבים את ישראל בשל מה שהיא מסמלת לדעתם, וביחס אליהם דומה שיכולת ההשפעה של טיעונים הגיוניים מצומצמת. רבים אחרים, חלקם אולי אף תומכי ישראל, מודאגים מאוד מהדיווחים על הרעב ועל התמותה בעזה, הגורמים להם לחשוש שישראל מבצעת פשעי מלחמה.
מרבית הישראלים יודעים שזה אינו המצב, ושצה"ל פועל לאורך המלחמה בסטנדרטים מחמירים מכל צבא אחר, כולל מצבאות מערביים שלחמו במצבים דומים. לציבור בארץ ברור שאין לישראל ברירה אלא לסיים את שלטון חמאס, שכן הותרתו בעזה תוביל לטבח נוסף, ואף חמור יותר. אלו טיעונים, שאם יועברו בצורה ברורה ועקבית, יכולים לסייע לישראל במאבק בחרם הגלוי, ואולי אפילו לצמצם את היקף החרם השקט.
הבעיה היא שבעוד האקדמיה הישראלית נאבקת בחרם בעוז ביד אחת, רבים מתוכה מספקים לו תחמושת ביד השנייה, וטוענים - מסיבות שאין זה המקום לדון בהן - שישראל מרעיבה את האוכלוסייה בעזה, הורגת אזרחים שלא לצורך, ואף מבצעת רצח עם. כל עוד הגופים הבכירים באקדמיה הישראלית אינם דוחים האשמות אלו בפומבי, קשה מאוד גם לידידי ישראל לטעון שפעולותיה של ישראל חוקיות, ואפילו חיוניות, ולכן אין הצדקה לחרם האקדמי.
היות שגם מרבית האקדמאים הישראלים הטוענים שישראל מבצעת פשעי מלחמה אינם מעוניינים בחרם, יש מהם הטוענים שישראל אמנם "פושעת", אך מכיוון שהאקדמיה הישראלית מתנגדת לממשלה הרעה ולציבור שתומך בה, אין לפגוע בה, ושפגיעה כזו דווקא תסייע לממשלת ישראל.
טיעון זה שגוי עובדתית, פסול מוסרית, ואינו יעיל.
(1) עובדתית, ישראל אינה מבצעת פשעי מלחמה, והשוואה עם מלחמות דומות מלמדת שישראל פועלת בצורה זהירה מאוד אפילו ביחס לצבאות מערביים, ובוודאי שהדברים נכונים נוכח האיום שנשקף לישראל מעזה וחובתה של ממשלת ישראל להסירו; (2) מוסרית, הניסיון של חלק מהאקדמאים להפריד בינם, "הנאורים שאין להחרימם", לציבור הישראלי ולחיילי צה"ל, פסול; (3) עניינית, הטיעון אינו יעיל, שכן אם מדינה מבצעת פשעי מלחמה, טבעי שמרבית האקדמאים בעולם סבורים שיש לעצור זאת בכל דרך אפשרית, וחרם אקדמי הוא דרך אפקטיבית ו"זולה" לפגיעה במדינה ה"פושעת".
אם ישראל מבצעת פשעי מלחמה, ראוי להחרימה. מאחר שאין זה המצב, הרי הדרך הנכונה להילחם בחרם היא בהעברת מסר ברור שהמלחמה מוצדקת וחיונית לביטחון אזרחי ישראל, שהטבח שהתרחש לפני כשנתיים לימד שעל ממשלת ישראל מוטלת החובה למנוע את היתכנותו של טבח עתידי, ולשם כך על ישראל לחסל את חמאס וארגונים דומים, ולוודא שהמצב יהיה כזה שצה"ל יוכל לפעול בשטחי הרצועה ולמנוע מאיומים דומים להיווצר בעתיד. יש להדגיש שלמרות כל האילוצים בשטח, ישראל פועלת בזהירות יתר החורגת מהנדרש לפי החוק הבינלאומי, ושהאחריות למצב הקשה בעזה מוטלת כולה על חמאס, שלא רק פתח במלחמה ועדיין מענה את חטופינו ומרעיב אותם, אלא יכול לסיים את המלחמה בתוך רגע.
הימנעות ראשי האקדמיה מגינוי מפורש של המפלרטטים עם מסרים אנטי־ישראליים שקריים לא רק פוגעת במדינת ישראל ומגבירה את הניכור בין האקדמיה לציבור הישראלי המממן אותה, אלא שהיא מסייעת לקידום החרם ומקשה את ההתמודדות עימו, ולפיכך פוגעת אנושות באקדמיה הישראלית עצמה.
הכותב הוא מרצה לארכיאולוגיהבמחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו