עוד רצח מזעזע בתוך המשפחה התרחש השבוע. אישה נרצחה בידי בעלה. אחרי הבעת הזעזוע המתבקשת לנוכח תמונות הזוועה, מגיעה תגובת הרשויות שמגלגלות אשמה, תגובה לקונית של הסנגור, ונראה שכולם עוברים וממשיכים הלאה בשגרה. אלה הם חיינו, כאילו זו גזירת גורל. את זה אסור לנו בשום אופן לקבל!
לרוב, יש נטייה לגלגל אשמה אל הרשויות. "המשטרה צריכה לטפל", "המערכת צריכה לזהות". יש בהאשמות אמת, אך יש בהן גם טיוח. הדגש שלי הוא - האחריות היא של כולם. האחריות היא של הסביבה הקרובה, האחריות היא של המשפחה, האחריות היא של הקהילה, והאחריות המוגברת נתונה לרשויות המדינה ולבית המשפט.
המפתח למניעת אלימות הרסנית הוא בראש ובראשונה להאמין לקורבנות. לא לשאול את שאלות ה"למה" - למה לא הלכת ממנו? למה עכשיו את מתלוננת? אלו שאלות סטריאוטיפיות ומזיקות.
אני רוצה לחלק את הפתרון לשלושה שלבים חשובים: בשלב המקדים, הסמוי, עוד הרבה לפני התרחשות אירוע אלימות קשה; לאחר מכן - השלב הגלוי, כאשר הרשויות מעורבות; והשלב השלישי - ההליכים המשפטיים.
בשלב הראשון, הסמוי, הניסיון המצטבר מראה כי כמעט לכל מקרה של רצח במשפחה קדמו אירועי אלימות, איומים, שליטה קיצונית או התנהגות אובססיבית. ברוב מוחלט של הפעמים הסביבה ידעה ושתקה. הידיעה הזו של הסביבה היא אלמנט דרמטי. זאת מכיוון שהרבה פעמים הקורבנות מפחדות להתלונן, הן חוששות מההשלכות, חוששות מתגובת הסביבה והמשפחה, וחוששות אם בכלל תהיה תועלת שתצדיק יציאה למאבק שכזה על הצדק.
זה אומר שיש אחריות גם למורה ולעובד הסוציאלי בבית הספר: אם הוא מקבל אמירה או מזהה שילד חווה או היה עד לאירוע אלימות בבית, חובתו לדווח. והמשמעות של דיווח כזה יכולה להיות עצומה. הדיווח מאפשר הפעלה של חוק הנוער, ובדיקה מעמיקה של הרקע המשפחתי על ידי הרשויות. ההקלה לנפגע/ת האלימות גדולה, משום שאינם צריכים להתלונן ולהיות חשופים לאיום גובר, אלא ההגנה באה אליהם. כל אדם המודע לכך שייתכן כי אירוע אלימות נגלה בפניו, חשוב שידווח על כך.
בשלב השני, כשהרשויות מודעות ומעורבות, יש עליהן אחריות גדולה להציג את הרצינות ואת מלוא היכולת של תחום אחריותן. ככל שפעולת האכיפה והמניעה תהיה מהירה ומוקדמת יותר, כך הפתרון של הגשת תלונה יהיה מוערך ומבוקש.
בשלב השלישי, כאשר מתנהלים הליכים משפטיים, יש אחריות מוגברת גם על בית המשפט ועל המשטרה לבקש את הצווים הנדרשים, וגם לבצעם וליישמם. לצערי, למרות חקיקת חוק האיזוק האלקטרוני, שלפיו כאשר אישה מוגדרת כנמצאת בסכנה והחוק מאפשר הרחקה באמצעות אזיק אלקטרוני, עדיין בתי המשפט לא מכירים מספיק את החוק, ומאפשרים איזוק רק במקרים בודדים.
מכסת הכלים שהוקצתה ותוקצבה בידי המדינה לא באה לידי מימוש, אף שמקרי הסיכון רבים. לכך יש אפקט מצנן קשה. כאשר נפגעות אלימות שהתלוננו עשו כל שביכולתן, ועדיין החוק לא עמד לצידן ולהגנתן, כל נפגעת אחרת תקבל רושם קשה שהסיכון אינו שווה. שהחברה ובתי המשפט אף פעם לא יעמדו לצידה.
זו לא גזירת גורל, ואת הרצח הצפוי חובה למנוע. האחריות לזהות את הרצח הבא ולמנוע אותו מוטלת על כתפי המדינה בכל אחד מהשלבים - ליזום ולהתלונן במקרה של חשד, אחריות של הרשויות לקבל את התלונה ברצינות ולטפל באופן מעמיק, והאחריות של בית המשפט ליישם את החוק בצורה אפקטיבית, למען יראו וייראו, כי החוק עושה צדק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו