כך ניתן לעצור את הבידוד המדיני

הנעת תוכנית מדינית סדורה בחסות ארה"ב, אירופה והמדינות הערביות, בעיקר מדינות המפרץ, יכולה להביא למתיון הבידוד • חלקן כוללות שלטון חלופי לחמאס, מעורבות בינלאומית בניהול הרצועה, ובחלקן אף מדובר על הסדרת יחסים ונורמליזציה עם מדינות ערביות נוספות

הפגנה פרו-פלשתינית בבוסניה, צילום: איי.פי

אמירה יוצאת דופן, אך ריאלית להפליא ומשקפת נכוחה את המציאות העכשווית, נאמרה השבוע מפיו של רה"מ בנימין נתניהו, שהודה כי מדינת ישראל נכנסת לבידוד בינלאומי. זה לא עניין של "בעד" ו"נגד" המשך המלחמה, וזה לא עניין של תמיכה או התנגדות לממשלה. באיחור של שנה ומשהו, דומה שכבר קשה להכחיש: זו המציאות שבה פועלת ישראל לקראת סיום שנתה השנייה של מלחמת חרבות ברזל.

נכון, ישראל לא החליטה על פתיחת המלחמה, אך בניגוד לפלשתינים, היא המדינה הריבונית החתומה על האמנות הבינלאומיות והכפופה לדין הבינלאומי, והיא זו ששלטה במהלכי המלחמה מתחילתה, ואף שלטה בשינוי המציאות במזרח התיכון - משינוי מאזן הכוחות בלבנון, דרך הפלת המשטר הקודם בסוריה ועד פגיעה בתוכנית הגרעין האיראנית.

למלחמות, גם כשהן הכרחיות, יש מחיר - ואזרחי ישראל משלמים את המחיר הזה, בין שהם תומכים ובין שהם מתנגדים להמשך המלחמה. והתחזיות לעתיד קודרות אף יותר מהמציאות כיום - מהפחתת השקעות בסטארטאפים ועד פגיעה בתיירות. יש מצבים שבהם גם הסברה תתקשה לשנות תפיסות שהתקבעו. הבידוד הזה הוא תוצר של לחץ ציבורי ותקשורתי על ממשלות העולם.

אבל זה לא אומר שאין מה לעשות. את הבידוד הגובר אפשר לעצור בהנעת תוכנית מדינית סדורה בחסות ארה"ב, אירופה והמדינות הערביות, בעיקר מדינות המפרץ. יש בסיס לתוכניות מדיניות כאלה, צריך רק להקשיב. חלקן כוללות שלטון חלופי לחמאס, מעורבות בינלאומית בניהול הרצועה, ובחלקן אף מדובר על הסדרת יחסים ונורמליזציה עם מדינות ערביות נוספות, הרחבת הסכמי אברהם, ואפילו, כן, אפילו הסכם שיוביל למציאות של שתי מדינות: מדינת ישראל ליהודים, ומדינה לפלשתינים. וגם אם לא מדינה "על מלא", לכל הפחות מסגרת מדינית שעימה יוכלו הישראלים לשאוף לפיוס ולפתוח דף חדש.

קשה מאוד לראות את העתיד הזה דרך ערפל המלחמה, הכאב, השכול והדם. אבל יש גם אתגר פוליטי: אין תחליף אמיתי לשלטון הימין הנוכחי. ליתר דיוק, האלטרנטיבה הריאלית היחידה היא שלטון ימין של מנהיגים אחרים, ללא הבדלים אידיאולוגיים משמעותיים. אותה רפורמה (אבל בדרך אחרת), אותה התנגדות עמוקה להקמת מדינה פלשתינית. גם הימין המתון והליברלי לכאורה, ואפילו המרכז, בורחים מתיאום עם המפלגות הערביות, כדי שלא יתויגו כ"נשענים על קולות הערבים". 

ההצבעה באו"ם בעד הצעת סעודיה וצרפת להכרה במדינה פלשתינית הסתיימה ברוב עצום של 142 מדינות בעד. רק תשע מדינות התנגדו. לא צריך להיות חסיד של "פתרון שתי המדינות" כדי להבין שישראל ניצבת בפני אתגר מדיני. כולם מבינים את גודל המשבר, ואת הסכנה שמרחפת מעל לראשו של הציבור הישראלי בהכרת המוסדות הבינלאומיים במדינה פלשתינית. המשמעות המיידית היא נקיטת עיצומים שעלולים להשפיע על כל חברה, ארגון ואפילו אזרח בישראל.

לא מוכרחים לרוץ להקים מדינה פלשתינית כדי לפרוץ את הבידוד, אבל כל עוד אין אופוזיציה בישראל שיכולה לתפקד כאלטרנטיבה רעיונית לשלטון הנוכחי, שבאופיו ובהצהרותיו רק מחריף את הבעיה - ספק אם יש דרך לבלום את ההידרדרות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר