המרגל שרוצה להיות רה"מ: למה ניצחון של יוסי כהן עלול להיות סיבה לדאגה

יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר, מנהל בימים אלה את המבצע המורכב, החשוף והרגיש ביותר בקריירה הענפה שלו. היעד הנכסף: לשכת ראש הממשלה.

עבור איש שבילה את חייו הבוגרים בצללים, המעבר אל האור הבוהק של הפוליטיקה הישראלית אינו מהלך אימפולסיבי. מסע הראיונות שלו אינו ספונטני, אלא אופרציה תודעתית מחושבת ומתוזמרת היטב. מטרתה ברורה: להציג לציבור הישראלי מוצר מוגמר, מלוטש ומשכנע - "מנהיגות מסוג אחר". כהן מציב בפני החברה הישראלית דילמה עמוקה ומטרידה. מצד אחד, הוא מגלם את כל מה שהציבור הישראלי מעריץ במנהיגיו: נחישות, ביטחון ותחושת יכולת. מצד שני, הוא מייצג במדויק את כל מה שדמוקרטיה בריאה ומתפקדת צריכה לחשוש ממנו.

אין להכחיש את יתרונותיו הבולטים, המהווים את ליבת הקסם שהוא מהלך על הציבור. לכהן הילה של יכולת וביטחון. כאיש שפיקד על מבצעים נועזים ועוצרי נשימה, ובראשם המבצע ההיסטורי של גניבת ארכיון הגרעין האיראני מלב טהרן, הוא נתפס כ"ביצועיסט" אולטימטיבי. הוא התגלמות האדם שמספק תוצאות במקומות שבהם אחרים נכשלים, הפועל היכן שמילים ותקוות כושלות. הוא איש העולם הגדול, דיפלומט חשאי שניהל מגעים רגישים עם מנהיגים ערבים והיה אחד האדריכלים המרכזיים של הסכמי אברהם. היכולת הייחודית הזו, לנוע בקלות בין חדרי המבצעים האפלים של המוסד למסדרונות השלטון המוארים בעולם, היא נכס אסטרטגי שאין לזלזל בו. הוא מציע את עצמו כפתרון, כקברניט מנוסה שיודע לייצב את הספינה בסערה.

אך בדיוק כאן, בנקודת החוזק המובהקת שלו, טמונה גם הבעיה המרכזית והמסוכנת ביותר. יוסי כהן הוא תוצר מובהק של עולם הצללים, וארגז הכלים שהפך אותו לראש מוסד אגדי הוא ארגז כלים בעייתי עבור ראש ממשלה במדינה דמוקרטית. מנהיגות פוליטית בעולם חופשי מחייבת שקיפות, אחריותיות ציבורית, נכונות לקבל ביקורת ויכולת לפעול תחת עיניים בוחנות תמיד. לעומת זאת, כל הקריירה המפוארת של כהן נבנתה על יסודות הפוכים: חשאיות מוחלטת, מניפולציה מתוחכמת והבנה עמוקה שהאמת היא לעיתים כלי טקטי גמיש, אמצעי להשגת מטרה ולא המטרה עצמה. מכאן נובעת השאלה היסודית: האם אדם שכל חייו אומן לראות באנשים ובמידע אמצעים בלבד, יכול להפוך למנהיג שרואה באזרחיו שותפים שווים, ריבון שיש לשרת בנאמנות ובכנות?

כשהוא נשאל על נושאים רגישים, כמו אחריותו למדיניות הכנסתו של הכסף הקטארי לרצועת עזה או קשריו עם בעלי הון, הוא אינו מתמודד עם העובדות. במקום זאת, הוא מחליק אותן הצידה באלגנטיות של מרגל מנוסה, המשתמש במילים כדי לטשטש ולא כדי להבהיר. הוא אינו מתעמת עם המציאות, אלא מנסח אותה מחדש באופן שנוח לו.

יוסי כהן הוא תוצר מובהק של עולם הצללים, וארגז הכלים שהפך אותו לראש מוסד אגדי הוא ארגז כלים בעייתי עבור ראש ממשלה במדינה דמוקרטית. מנהיגות פוליטית בעולם חופשי מחייבת שקיפות, אחריותיות ציבורית, נכונות לקבל ביקורת ויכולת לפעול תחת עיניים בוחנות תמיד. לעומת זאת, כל הקריירה המפוארת של כהן נבנתה על יסודות הפוכים: חשאיות מוחלטת, מניפולציה מתוחכמת והבנה עמוקה שהאמת היא לעיתים כלי טקטי גמיש, אמצעי להשגת מטרה ולא המטרה עצמה. מכאן נובעת השאלה היסודית: האם אדם שכל חייו אומן לראות באנשים ובמידע אמצעים בלבד, יכול להפוך למנהיג שרואה באזרחיו שותפים שווים, ריבון שיש לשרת בנאמנות ובכנות?

זוהי מיומנות מרשימה בעולם הצללים, אך היא מטרידה מאוד בזירה הציבורית. האם אנחנו באמת מוכנים להחליף את עקרון השקיפות הדמוקרטית ביעילות החשאית? האסטרטגיה הפוליטית שלו חדה וברורה. הוא פונה לבסיס הליכוד, מכנה אותו "בית טבעי". הוא ממצב את עצמו כיורש, כאלטרנטיבה נקייה ורעננה, אך למעשה זהו מהלך ציני של תלמיד המנסה להדיח את רבו ברגע חולשתו. זו אינה פוליטיקה חדשה, אלא משחק כוח ישן ומחושב, העטוף בחליפה יוקרתית.

הבחירה שיוסי כהן מציב בפנינו אינה בחירה שגרתית. השאלה היא אם אנו כמהים כל כך לדמות המנהיג החזק עד שאנו מוכנים להעלים עין מהסכנות הטמונות במנהיג שקוד ההפעלה שלו נכתב במחשכים. השאלה שכל אזרח צריך לשאול את עצמו אינה אם הוא יכול להצליח, כי הוא כנראה יכול. השאלה האמיתית היא מה יהיה המחיר שכולנו נשלם אם אכן יגיע ליעדו.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ופוליטיקה