גם סינוואר הבין: למדינות ערב נמאס מהקיצוניות הפלשתינית

החודש ימלאו חמש שנים לחתימה על הסכמי אברהם, הסכמי שלום ונורמליזציה בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין, שאליהן הצטרפו גם סודאן ומרוקו.

גם היום, במבט לאחור, אין ספק שמדובר בנקודת מפנה היסטורית שלימדה על שינוי יסודי ביחסו של העולם הערבי לישראל, ודומה שגם שינוי בפניו של המזרח התיכון, עד כדי הטענה כי לפנינו "מזרח תיכון חדש" שונה מזה שהכרנו עד אז.

מי שקידם את הרעיון של "מזרח התיכון החדש" בעקבות החתימה על הסכמי אברהם היה לא אחר מאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו, שחתם עליהם בבית הלבן בספטמבר 2020. אלא שדווקא נתניהו היה זה שבעברו, בשנות ה־90, יצא בחריפות נגד חזון "המזרח התיכון החדש" מבית מדרשו של שמעון פרס, אז שר החוץ בממשלתו של יצחק רבין.

פרס טען כי החתימה על הסכם אוסלו הולידה "מזרח תיכון חדש" של שלום וביטחון, ולכך השיב נתניהו: "על איזה מזרח תיכון חדש מדבר פרס? זה אינו מזרח תיכון חדש, אלא אותו מזרח תיכון ישן ורע של גלי טרור ושל אוטובוסים מתפוצצים".

ועם זאת, אי אפשר להכחיש שהחתימה על הסכמי אברהם שברה את תקרת הזכוכית ביחסי ישראל־ערב, שהרי עד אז ההנחה הרווחת היתה ששום מדינה ערבית לא תעז לקדם את יחסיה עם ישראל בלא שיימצא פתרון לסוגיה הפלשתינית. והנה מדינה ערבית אחת אחרי האחרת גילו נכונות ואף להיטות לחתום על הסכמי שלום עם ישראל, ובכך להפנות עורף לפלשתינים שהפכו עבורן למטרד ולמכשול.

אין ספק גם כי הסכמי אברהם ביטאו הכרה ערבית בחשיבותם של הקשרים עם ישראל, שהפכה מעצמה אזורית בעלת עוצמה כלכלית וביטחונית שבכוחה לסייע לערבים לקדם את כלכלתם ולהגן על עצמם מפניה של איראן. זאת בניגוד לעבר, שאז ביקשו מדינות ערב בשלום עם ישראל רק כדי לקבל ממנה שטחים שעליהם שלטה או כדי להגיע בעזרתה לליבה ולכיסה של ארה"ב.

בספטמבר 2020 עתידו של האזור ועתיד יחסי ישראל־ערב נראו אפוא מובטחים, והכל קיוו כי להסכמי אברהם יצטרפו מדינות נוספות ובראשן ערב הסעודית, המדינה החשובה בעולם הערבי של ימינו.

אפשר שחששו של יחיא סינוואר מפני השגת הסכם שלום בין ישראל לסעודיה, העשוי לקבור סופית את השאלה הפלשתינית, הוא שדחף אותו לצאת למתקפת 7 באוקטובר. סינוואר קיווה שהמתקפה שבה פתח, תחולל רעידת אדמה אזורית שתוביל למיטוט ישראל.

אבל בפועל הביאה מתקפתו של סינוואר, שאליו הצטרף גם חסן נסראללה, לחיסולם של השניים, ומה שחשוב יותר - ישראל הנחיתה מכה קשה ואפילו קטלנית על חמאס ועל חיזבאללה. גם איראן ספגה מהלומה כבדה, איבדה את מאחזיה לחופי הים התיכון והתגלתה כמדינה חלשה ופגיעה, המתקשה להגן על עצמה מפניה של ישראל.

וכך, ככל שאנו מתרחקים מ־7 באוקטובר 2023, כך הולך ומתברר כי המזרח התיכון נותר כשהיה - אולי לא "מזרח תיכון חדש", אבל מזרח תיכון שונה מזה שהכרנו בעבר. שונה בכך שמרבית מדינות ערב עודן מעוניינות בכינון קשרים עם ישראל, בראותן בה משענת איתנה מול צילן המאיים של איראן וגם של טורקיה, ולמול איום הרדיקליזם האסלאמי. מדינות ערב גם אינן מוכנות להוסיף ולהניח לקיצוניות הפלשתינית להכתיב את גורלן ולשקוע במאבק בלא קץ עם ישראל.

החתימה על הסכמי אברהם לימדה שהרבה תלוי במה תעשה ישראל בסיוע של ארה"ב, ולא בהכרח במה יעשו הערבים. זהו המצב גם כיום, במזרח תיכון ישן־חדש, שמציב סיכונים אבל פותח גם דלת בפני הזדמנויות שעל ישראל לנצל.

הכל אפוא תלוי בנו ובשאלה אם נשוב וניטול יוזמה ונקדם את יחסי ישראל־ערב, ויחד נעצב את פניו של המזרח התיכון.