כך הוויכוח בנינו לא יחצה את הגבולות

בשעה 9:30 של בוקר 7 באוקטובר דפקה בדלת ביתי עינת, שם בדוי, השכנה מהמשך הרחוב.

עינת היא קפלניסטית. הארדקור. עינת קוראת מאמר כועס על סמוטריץ' או על הציונות הדתית ושולחת לי אותו, לפעמים כמה מאמרים ביום. עינת כעסה עלי שערכתי את הספר של נתניהו, כי זה הופך אותי בעיניה לשותפה זוטרה בכל תיקי האלפים.

בשעה 9:30 של בוקר 7 באוקטובר, עינת עצרה הכל. היא הפסיקה לארגן את החדר לאבא שלה, שחי לבד ושהיה בדרך אליה כדי שיוכלו להיות יחד במה שלא יבוא. היא הפסיקה לרגע לדאוג לבעלה, שאף שהוא כבר מתקרב לגיל 50, הוא עדיין עושה מילואים והוקפץ מייד. היא שחררה לרגע את הפחד על הבן שבסדיר. היא התפנתה לרגע מהחרדה ומחוסר הוודאות, השאירה את הילדים בבית, רצה לבית שלי, דפקה לי בדלת ובישרה לי: ליאורה, יש מלחמה, תיערכי.

רבע שעה לאחר מכן, גם חגית (עוד שם בדוי) רצה לבית שלי.

חגית היא קפלניסטית, בעלה חבר באחים לנשק. חגית קוראת פוסט כאוב בפייסבוק על אורית סטרוק או על הדתיים או על ההתנחלויות, ושולחת לי אותו, מצפה ממני להשיב. חגית אומרת לי גלויות שאם המדינה תיראה יותר ויותר כמוני - היא רוצה לעזוב אותה.

אבל בבוקר 7 באוקטובר, חגית עזבה את הילדים בבית, את הבן הגדול שהוקפץ, את הטלוויזיה ואת החדשות - ובאה לדפוק אצלי בדלת. "שיהיה לך ברור", היא אמרה לי באותו יום, "אם מתחילים לירות עלינו טילים - תבואו אלינו, לממ"ד נורמלי. את יכולה להשאיר אצלי דברים לילדים, כדי שלא תצטרכי לחשוב על זה ברגע האמת".

עינת וחגית לעולם, אבל לעולם, לא ישרפו לי את הרכב. הן לעולם לא יחסמו לי את הכביש. המחלוקת שאנחנו מקיימות כבר שנים ארוכות מתקיימת בצורה שבה אף אחת מאיתנו לא שוכחת, אפילו לרגע אחד, שבצד השני יש בני אדם אמיתיים. אנשים שיש משמעות אמיתית לשאלה אם הם נתקעים שלוש שעות באיילון בדרך הביתה, או אם כיסא הבטיחות של הילד שלהם נשרף לחלוטין.

אנחנו רואות זו את זו כנשים, כחברות, כאימהות, לא פחות משאנחנו רואות זו את זו כבנות־פלוגתא. אמנם זה הופך את המחלוקת בינינו למורכבת יותר, כי זה מאוד קשה לריב כמו שצריך כשנאלצים להתחשב כל הזמן בזוטות כמו כבוד הדדי והקשבה ושכנות טובה - אבל אף רכב לא יישרף אצלנו, גם לא בטעות, גם לא אם אחר כך נגייס מהר־מהר כסף כדי לפצות את משפחת המילואים שאיתרע מזלה.

הלהבות שליחכו את רכבה של משפחת בר־שי בירושלים הן מציאות נעדרת סאבטקסט. האש שנדלקה באיילון (בשעה שהשוטרים עמדו מהצד וחברת כנסת מן המניין פיזזה בחן אל לב הכביש) גבהה, התפשטה, יצאה משליטה ושרפה רכב משפחתי ובו שני כיסאות תינוק.

דף המסרים של אבירי השיבוש הנחה את המשבשים להדגיש שהיתה קבלת אחריות, ושבתוך שעות ספורות גויס הסכום שיכסה על הנזק. זה היה יכול להיות יפה - אלמלא זה חשף איך רק מחאה ציבורית חריפה על תמונות מטרגרות של רכב שרוף גורמת להם להבין שאפילו המחאה ההו־כה־מוצדקת שלהם היא לא בהכרח מוצדקת בכל מחיר. שיש כאן אנשים אחרים שחושבים בצורה אחרת, אבל נושאים גם הם בנטל המלחמה והמדינה וחיים כאן בארץ הזו, ושלהפוך את חייהם לסיוט לא ישיג דבר.

הדרך האינסטרומנטלית שבה החוסמים והשורפים רואים את מי שלא מסכימים איתם, שוב חצתה קו אדום. אבל גם ההתנצלות המתוקשרת שלהם לא תחזיר אותנו אל דרך המלך של המחלוקת הציבורית בלי שלושת ערכי היסוד של עינת וחגית: כבוד הדדי, הקשבה ושכנות טובה. זה יותר קשה, אבל כך הלהבות לעולם לא ייצאו משליטה.