שנה אחרי שיצאנו לשליחות בשבדיה הבנתי איך הפוליטיקה שלה מנומנמת ותרבות הנהיגה סימפטית: ביולי יורד גשם ובאוגוסט הילדים חוזרים למסגרות. מדינה שלא חם בה ושהחופש הגדול בה קצר, מהנה ומגבש משפחתית - איך אפשר בכלל לכעוס בתנאים האלה?
בשבוע שעבר דחסנו את זאטוטינו למושבי מטוס והמראנו לביקור קצר בקהילה שנפשנו נקשרה בנפשה ובעיר יפהפייה שלמרות אזהרותיה של גרטה, החום של אוגוסט לא מעיק עליה. בדרך הכרזנו, בעלי ואני, על תחרות: תקריות אנטישמיות מול פרו־ישראליות. הסתובבנו ברחבי העיר כמו שאנחנו - כיפות, ציציות, מטפחת, ילדים שצועקים בעברית - כמו שתמיד הסתובבנו בה.
ביום הראשון גבר בעל חזות מזרח־תיכונית הניף כלפינו את אצבעו בתנועה כועסת. מיהרנו לסמן נקודה דמיונית בעמודת היימח שמם. בערב, מחוץ לסופר השכונתי, בחור צ'כי ניגש אלינו והביע בהתרגשות את הערכתו, שלא לומר הערצתו, לעם היהודי. בוקר לאחר מכן גבר נפעם לחץ בחוזקה את ידו של בעלי וגילה לו שהתפלל הבוקר לאלוהיו שיפגוש בן לעם הנבחר. בהרצאה שנתנו בקהילה היהודית נעמדה פתאום אישה ואמרה שהיא לא יהודייה, אך היא אוהבת את ישראל ובאה לתמוך בנו, והעניקה לנו זר פרחים בצבעי כחול־לבן. עשרות גדשו את האולמות הקטנים שבהם העברנו הרצאות לנוצרים אוהבי ישראל. הטובים, בינתיים, ניצחו בנוקאאוט.
ביום שלישי שעבר התקיים קונצרט ענק לציון 250 שנה ליהדות שבדיה. קודקודי עולם התרבות היו שם, ראש הממשלה כיבד בנוכחותו, והמנחה (הגוי) סיפר בפירוט על המשפחות היהודיות הגדולות של שבדיה וכיצד הן תרמו תרומה מכרעת לתרבות, לרוח, למסחר, לבנייה ולפיתוח של העיר. כמו במקומות רבים בעולם, יהודי שבדיה היו תמיד מנוע של שגשוג, והטביעו במדינה חותם בל יימחה - חותם שהם גאים בו מאוד.
הרחוב השבדי היה בעיקר אדיש. בהחלט, המטפחת המנצנצת שחבשתי בשבת גרמה לכמה ראשים להסתובב בתדהמה (נשים מכוסות שיער בשבדיה הן תמיד, אבל תמיד, כהות עור), אבל פסטיבל התרבות העירוני התקיים במלוא עוזו, והמון אנשים בשם נילס ופרדריק ויונס ואריקה רקדו ושתו והתפרקדו ליד הנהר.
מפתה להתמכר להגיד שהכל בסדר, שהתקשורת קצת היסטרית, עד שמדברים עם המקומיים. ישראלי שפגשנו ברכבת סיפר איך נכנס לבית קפה, והבריסטה הבין שהוא ישראלי והראה לו בהיחבא את שרשרת המגן־דוד שהיתה מוסתרת עד לאותו הרגע מתחת לחולצה. סטודנטים מספרים איך הם מטשטשים את הזהות שלהם בקמפוסים. המאבטח מתעקש ללוות אותנו הביתה, מרחק רבע שעה הליכה, כי כנופייה מוסלמית הניחה מטען ברחוב אקראי במרכז העיר. המבוגרים נאנחים כששואלים אותם מה המצב, מספרים שהאנטישמיות במצב חסר תקדים.
התחושות הללו מגובות בעובדות. מחקר שנערך באוניברסיטת גטבורג ושניטר את התגובות ברשת החברתית לארגון הצעירים היהודים בשבדיה הראה כי האנטישמיות ברשתות גברה כבר בחודש שאחרי 7 באוקטובר, והתגובות האנטישמיות עלו ב־387%. לא מדובר במה שאנטישמים אוהבים לכנות "ביקורת על המדיניות הישראלית", אלא בדבר האמיתי - תיאוריות קונספירציה על יהודים, ייצוגים סטריאוטיפיים, הכחשת שואה וסתם שנאת ישראל קלאסית.
צעירים תיארו לנו איך החברים שלהם הביעו תמיכה בחמאס, מבוגרים סיפרו על עסקאות ועל פרויקטים כלכליים שהלכו לאיבוד כי השותף או הבוס לא רוצה לעבוד איתם, וכמה חברים אמיצים הלכו להקים, על יד אוהל המחאה הפלשתיני, אוהל הקורא לשחרור החטופים. הם נזקקו להגנה משטרתית קבועה, שלא תמיד ניתנה, ועדיין אוימו בכל יום על ידי מפגינים מהצד השני.
שבדיה יפה, שמחה ולובשים בה סוודר באוגוסט, אבל מתחת לפני השטח התפרץ זרם עכור של שנאה. יהודי המקום, שציינו השבוע 250 שנה להגעתם למדינה, נשטפים בזרם הזה ומרגישים נבגדים מתמיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו