השבוע שוב פתחנו טלוויזיה, רדיו, עיתונים או אתרי חדשות ונתקלנו בכותרת שחוזרת על עצמה מדי זמן מה: "מורה חשוד בניהול מערכת יחסים עם תלמידה". זה קרה כמה ימים אחרי שפרשה דומה (בהיפוך מגדרי) נחשפה וזכתה לכותרות דומות: "מורה פוטרה לאחר שקיימה יחסי מין עם תלמידים".
בכל פעם שמתפוצצת פרשה שכזו, חוזר על עצמו אותו דפוס תקשורתי מוכר: הכותרות עושות שימוש במילים מטעות ומכובסות כמו "מערכת יחסים אסורה" או "פרשת מין". אך חשוב לשים לב שהכותרות הללו מטשטשות את חומרת המעשה באופן אקטיבי, מערפלות את יחסי הכוחות, ולמעשה מתוות שיח ציבורי שמקל ראש בניצול מיני של תלמידות ותלמידים על ידי מורות ומורים.
שימוש במונח "מערכת יחסים" עושה יותר מאשר לייפות את המציאות - הוא הופך את הנפגעות והנפגעים (שהם כזכור ילדות וילדים) לשותפים מרצון למעשים, כאילו מדובר בבחירה שוויונית בין שני צדדים בעלי מעמד דומה. כאילו ילדה או ילד יכולים להביע הסכמה לקשר מיני עם מבוגרים.
השפה הזו פוגעת בראש ובראשונה בתלמידים ובתלמידות עצמם, אשר מתקשים להגדיר את מה שעבר עליהם כפגיעה וכעבירה. הבעיה אינה מתמצית בבחירת מילים אומללה. היא נושאת אופי מוסרי, ערכי וחינוכי.
כאשר כותרת ראשית מציגה ניצול מיני של מורה את תלמידתו בת ה־12 כ"קשר מיני בין מורה לתלמידה", היא גם מאותתת לילדות ולילדים שהגבולות עם המבוגרים בסביבתם בכלל, ובבית הספר בפרט, אינם ברורים. שהחברה אמנם תראה בכך שערורייה ששווה כותרת, אבל כזאת שבה נרמז באופן עקיף על קשר מסעיר, כזה שאולי יש בו אפילו מן הרומנטיות, כזה שבו הילדה בחרה או רצתה במידה מסוימת. משהו שראינו פעם באיזה סרט או שקראנו עליו באיזה ספר ושמוסגר עבורנו כסיפור אהבה. וזהו מסר מסוכן.
שניים מהחסמים המרכזיים בחשיפה של פגיעה מינית בילדות ובילדים הם הקושי לקרוא לפגיעה בשמה, מצד אחד, והחשש מתגובות שיפנו אצבע מאשימה מצד אחר. מסגור כזה חוטא בשני אלו, וכך פוגע במוטיבציה של קטינות וקטינים לחשוף מערכות של ניצול ולשים להן סוף.
במקביל, כותרת כזו גם משדרת לציבור את המסר שמדובר באירוע גבולי, מקרה "אפור". לצד האחריות הערכית, המוסרית והפלילית של המורים המעורבים, יש גם אחריות ציבורית לתקשורת. כלי תקשורת אינם רק מדווחים, אלא גם מעצבים את גבולות השיח ואת ההבנה שלנו כחברה לגבי המותר והאסור, הראוי והמוקצה. בדיוק כפי שהעיתונות כבר למדה ברובה לא להשתמש בביטוי "רצח על כבוד המשפחה" כדי לתאר רצח נשים בידי בני זוגן, כך הגיע הזמן להפסיק למסגר מקרים של פגיעה מינית בקטינים על ידי מורים כ"מערכת יחסים" או כ"רומן".
לכן יש לקבוע סטנדרט תקשורתי ברור: בכל דיווח על מורה שניצל את מעמדו מול תלמידות לצורך סיפוק מאווייו המיניים, בכל אירוע של מורה ששידלה תלמידים להשתתף במעשים מיניים עימה, חובה לקרוא לדברים בשמם - ניצול מיני, פגיעה בקטינים, עבירה פלילית. לא "סיפור אהבה", לא "קשר אסור", לא "פרשת מין", ובטח ובטח שלא "מערכת יחסים". זו לא בחירת מילים טכנית - זה שרטוט גבולות חברתי שקובע את הדרך שבה החברה מבינה, מגיבה ומגינה על ילדות וילדים.
הגיע הזמן לדרוש מהתקשורת ומעצמנו לגלות אחריות. ילדות וילדים לא מקיימים "מערכות יחסים" מיניות עם מורות ומורים. באירועים כמו אלו שאליהם נחשפנו לאחרונה, הם מנוצלים על ידי מי שאמורים לחנך אותם, ללמד אותם ולדאוג לשלומם ולביטחונם האישי.
לטובת הנפגעות והנפגעים במקרים אלו, לטובת ילדות וילדים אחרים שנפגעו במקרים אחרים, לטובתנו שלנו, הגיע הזמן לקרוא לדברים בשמם: פגיעה מינית, ולא בשום שם אחר.
עו"ד הלה נויבך היא מנהלת התחום המשפטי באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו