לא פעם לאורך הקריירה הציבורית שלו, בני גנץ שימש במעמד של "בכור" - מועמד מוביל להנהגה, מושא ציפיות נרחבות, והגורם שאמור היה ליישם הבטחות של שינוי, יציבות ואחדות.
מהקמת חוסן לישראל ועד לאיחוד כחול-לבן ולריצה מול בנימין נתניהו, בכל רגע שבו נדרשה הכרעה - נדמה היה שהבכורה נתונה בידיו של גנץ: הוא ניצח בבחירות, קיבל את המנדט להרכבת ממשלה, מונה לשר הביטחון, ואף היה ראש ממשלה חלופי. כל אחת מהתקופות האלו הציבה אותו בקדמת הבמה, במרכז העין הציבורית, כמי שאוחז בידו את מפתחות השינוי המיוחל.
עם זאת, כל אחת מאותן נקודות השיא חשפה דווקא את הפער שבין המעמד לבין המימוש: גנץ מצא את עצמו שוב ושוב בנקודת פתיחה מועדפת, אבל הסיום היה דומה - הפוטנציאל לא נוצל, ההזדמנות התפוגגה, הסמכות נעלמה והבכור הפך למעין "בכור שוטה" (במלעיל).
מקורו של המונח "בכור שוטה" בתלמוד, בסיפור של בכור לאם אך לא לאב, שבגלל זה לא מקבל את זכויות הירושה. בהקשרו המושאל, המונח משמש לתיאור אדם שמעמדו או תוארו נותנים לו לכאורה סמכות, כבוד ועוצמה - אך למעשה הוא חסר השפעה, והוא הופך מושא ללגלוג או לאכזבה.
זה מה שקורה עכשיו: הגיבור הטרגי הפך לפארסה, והמחיש היטב את מאמרו של מרקס על ההיסטוריה שחוזרת פעמיים. בכל פעם שגנץ בחר להצטרף לממשלה או לעמדת אחריות ציבורית, הוא עשה זאת מתוך שיקול לאומי ורצון כן לשרת את הציבור ואת המדינה - אך בכל פעם הוא סולק בבושת פנים (גם אם לכאורה "בחר לפרוש" משיקולים מכובדים).
לגנץ פשוט אין כישורים להיות מנהיג פוליטי. חברי מפלגתו שלו יועז הנדל וצבי האוזר כופפו אותו, ונתניהו בעט בו ב-2020 אחרי שהיה ברור שהוא יישאר "חלופי". גם ב-2024, אחרי ש"בנימין קרא לבני", הוא הצטרף, אך לא זכר שבפוליטיקה כמו בפוליטיקה, כבוד והשפעה לא מקבלים, אלא לוקחים - ושוב נבעט החוצה.
מסיבת העיתונאים שקיים בני גנץ היתה דוגמה מובהקת לפארסה פוליטית: במקום לזעזע את אמות הסיפים, גנץ שוב הציג "הצעה קצובה" בדמות ממשלת שוויון וחוק גיוס - מתווה תלוש שלא תואמה מראש עם שום צד פוליטי, ודבריו נשאו גוון תיאטרלי ורווי התנצלויות. זה היה ניסיון אחרון ונואש להציל תדמית ציבורית שמזמן אבדה. התגובות בזירה הפוליטית והתקשורתית נעות בין אדישות לאירוניה מול מופע סמלי של עייפות, מבוכה ואובדן דרך.
גדי איזנקוט, שהוא קונטרסט מנהיגותי-פוליטי לגנץ, ראה את זה כבר מזמן. איזנקוט תופס עצמו מנהיג אסטרטגי, החלטי, ישיר, חסר מורא ונכון להפעיל עוצמה, כפי שהוכיח לאורך שירותו הצבאי. גנץ, לעומתו, פשרן, מפחד מעימותים חזיתיים, רודף אחרי קונצנזוס ומבקש יציבות מדומה. איזנקוט הבין שמחנה שמובל על ידי מי שלא "נותן בראש" ומשתלט על ההנהגה יהפוך ללא רלוונטי בפוליטיקה הישראלית, שהיא כמו "חיים על נייר זכוכית" (ככותרת ספרו של קניוק).
אם גנץ חפץ להיזכר כמנהיג - ולא כ"בכור שוטה" שהפך מטרגדיה לפארסה - עליו לשקול באומץ לאחד את המפלגה מחדש ולהעביר את המפלגה לידי טרופר וכהנא
ובכל זאת, אם גנץ היה רוצה להציל משהו מהכבוד המנהיגותי שלו, הוא היה חייב להעביר את הנהגת המפלגה לידי הח"כים הערכיים שהרכיבו את שורותיה, כמו חילי טרופר ומתן כהנא. שניהם דמויות המזוהות במובהק עם פוליטיקה נקייה, עשייה ציבורית מחויבת ויכולת ביצוע. שניהם זוכים לאהדה מוצדקת, שנובעת מגישה עניינית, מאמינות וממחויבות אישית.
אם גנץ חפץ להיזכר כמנהיג - ולא כ"בכור שוטה" שהפך מטרגדיה לפארסה - עליו לשקול באומץ לאחד את המפלגה מחדש ולהעביר את המפלגה לידיהם. זה לא רק יהיה תיקון פוליטי, אלא גם יבטא מנהיגות ריאלית שמכירה בטובת הציבור קודם לכל, ושמסוגלת לעורר תנועה מחודשת של אמון ותקווה במפלגה.
ד"ר קותי שוהם הוא עמית הוראה בתוכנית הרב-תחומית למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו