במאי 2019 עברה בפרלמנט הגרמני הצעה חסרת תקדים הרואה בתנועת ה־BDS תנועה אנטישמית, ומכאן שיש להוציאה אל מחוץ לחוק. אולם תשומת הלב הציבורית בישראל היתה נתונה לסחרור פוליטי שהחל באותו חודש את סדרת הבחירות התכופות, שהיו גם הן חסרות תקדים.
קשב, עניין ציבורי ותשומת לב תקשורתית הם משאבים מוגבלים, במיוחד בישראל, שבה קצב ההתפתחויות הפוליטיות מהיר במיוחד. מכאן מובן מדוע גם עברה בשקט יחסי עצומה של 240 ישראלים ויהודים, ובהם קרוב ל־100 מרצים מהאוניברסיטאות בישראל, שיצאה נגד החלטת הפרלמנט הגרמני. במכתבם לגרמנים הם תיארו את הטענה שתנועת ה־BDS היא אנטישמית כשקרית, ואף הציגו את פעילויות ה־BDS כחלק ממאבק לגיטימי. נראה שהקשב הציבורי שניתן אז למכתב האקדמאים היה נמוך מזה שניתן להחלטת הפרלמנט הגרמני.
בשנים האחרונות ניכרים מאמצים רבים במערכת האקדמית לזכות בתשומת הלב הציבורית. המסרים תמיד בעלי אותו כיוון פוליטי מוכר, וכמובן נגד מדיניות ממשלה מסוימת, רק הנושאים מתחלפים. לעצומות האקדמאים כבר התרגלנו, אבל בשנים האחרונות המסרים מגיעים מפסגת הממסד האקדמי, מראשי האוניברסיטאות עצמם, פעמים כולם ופעמים חלקם. מאז המאבק על הרפורמה המשפטית נראה שלוועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) יש מחולל מכתבים וגילויי דעת, ורק הסוגיות והתאריכים מתחלפים אך הכיוון ברור וקבוע.
בחודש שעבר חתמו כמה מהם, לא כולם, על קריאה לראש הממשלה: "עצור את הרעב הנורא בעזה", ואף הוסיפו רמז להשוואה הנוראה "כעם שעבר את השואה הנוראה באירופה". עוד ציינו כי לדעת משפטנים הדברים עלולים להגיע עד לפשעי מלחמה. הם התכוונו למשפטנים השייכים כמובן לאותה גישה, לאותו כיוון ידוע מראש. וכך הצטרפו להם חלק מראשי האוניברסיטאות לקמפיין ההרעבה האנטישמי השקרי, תוך התעלמות מקיומן של עמדות מנוגדות בנוגע למתרחש בעזה באמת, ותוך התעלמות מקיומן של גישות משפטיות אחרות בסוגיה. שהרי אלה מגיעות ממשפטנים "אחרים", לא "משלנו".
בואו ניזכר במכתב הקודם שיצא תחת ידיהם. במארס השנה הם הודיעו שהם "מתריעים בזאת על סכנה חסרת תקדים לשלטון החוק" בנוגע לפיטורי היועמ"שית. מוזר שהם תיארו את הסכנה כ"חסרת תקדים", שהרי הם עצמם כתבו את התקדים לא מזמן. כשנתיים קודם לכן, מחולל המכתבים של ראשי האוניברסיטאות יצא נגד "ההפיכה המשטרית", וגם אז היה מדובר בכך שעילת הסבירות תהיה קץ שלטון החוק, קץ הדמוקרטיה ו"מהלך מסוכן והרסני לאקדמיה ולמדינת ישראל כולה".
בשבוע שעבר ייחס לי פרופ' אוריאל רייכמן עמדה אנטי־דמוקרטית כביכול, כאשר כתב שאני "יוצא נגד שורה של הפגנות ופעילויות המבקרות את הממשלה", זאת אף שעל פעילויות מחאה רגילות כתבתי במפורש "עד כאן הכל נמצא בגבולות הדמוקרטיה".
מהן אותן "הפגנות ופעילויות" שנגדן יצאתי? הנה חלק מהרשימה שהצגתי כנגועה בדה־לגיטימציה, זאת להבדיל מביקורת לגיטימית: "אמירות מפורשות למשוך כספים והשקעות מישראל, ממש BDS דובר עברית; קריאות למדינות העולם ללחוץ על ישראל; קריאות לראשי מדינות לנתק מגע עם ראש הממשלה; הפגנות והפרעות לנציגי ישראל בחו"ל; הפגנות פראיות ואלימות; הצגת הממשלה או רכיביה כסכנה קיומית גדולה יותר מהאויבים האכזריים שסביבנו; ומעל לכל - הניסיון לפרק את צה"ל עד כדי אמירה מפורשת שלא לבוא גם בשעת מלחמה, 'יש רפורמה - אין הפצצה באיראן'". רבים באקדמיה הצדיקו, עודדו ותמכו בכל אלה.
קשב ותשומת לב ציבורית עשויים להתברר כחרב פיפיות. כמה ידעו לפני שנות דור מה זה אקטיביזם שיפוטי? ככל שיותר ויותר אנשים הבינו במה מדובר, כך הלך וגבר הלחץ הציבורי לשינוי. והוא יגיע. זה רק עניין של זמן. וזה גם רק עניין של זמן עד שהקשב הציבורי יופנה לאקדמיה. ואז יתחיל השינוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו