שמחת החתונה שלנו לא שלמה כשאבינתן בעזה

ביום שני אמונה התחתנה. עד הרגע האחרון עוד האמנו שאבינתן יחזור ודמיינו את החופה כשהוא נוכח איתנו. הוא לא חזר.

ברגעי השיא של החופה עצרנו את הטקס והקדשנו לאבינתן את השיר המבוסס על פסוק משיר השירים: "השבעתי אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו, שחולת אהבה אני".

הקטע שממנו לקוח הפסוק בשיר השירים מספר על הרעיה שמחפשת בכל מקום את אהובה. היא מסתובבת בכל העיר וקוראת לו, ובדרך גם פוגשת את השומרים שמכים אותה ומנסים לגרום לה לחדול מחיפושיה. הרעיה מבקשת מבנות ירושלים שאם ימצאו את דודה, אהובה, טרם היא תצליח למצוא אותו, שלכל הפחות ימסרו לו שהיא חולת אהבה.

את רגעי השירה בחופה הקדשנו לאבינתן, שלו אנחנו מחכים כבר כל כך הרבה ימים. שרנו לו עם כל הלב כמה אנחנו אוהבים ומתגעגעים אליו.

הרגעים האלו היו כל כך קיצוניים. חופה, אהבה, עדינות ושמחה מצד אחד - ומן הצד השני כאב שאין לו סוף, פחד, אי ידיעה ועצב.

איך אפשר. איך אפשר לחתן אחות, לשמוח עם כל הלב ולכאוב עם כל הלב בו־זמנית.

איך אפשר לחכות לאירוע הזה ולרצות שהוא לא יתרחש לעולם. איך אפשר להכיל את השלמות בשביל אחות אחת שמצאה את בחיר ליבה, ועומדת מתחת לחופה, לצד הרגשת החוסר הבוערת כשאח אחר נמצא עמוק מתחת לאדמה.

אנחנו חולים. אנחנו אוהבים. אנחנו חולי אהבה. והאהבה היא זו המאפשרת לנו לעבור דרך החולי ולשרוד אותו.

האהבה, התקווה והאמונה שעוד יהיה טוב לסיפור הזה הם אלו שנתנו לנו את הכוח ליום הזה. אם לא היינו מאמינים בטוב, לא היינו יכולים לעמוד עם אמונה ביום השמח שלה.

איזה עם משוגע ולא מציאותי יכול להחזיק את שני הקצוות האלו יחד? רק מי שמאמין כי המציאות היא לא המילה האחרונה בסיפור שלו. מי שמאמין בניסים.

יש עם שלם שמסתובב כאן בארץ, מסתובב חולה אהבה. כואב לו כל הגוף מרוב הצער והמכות, והוא עדיין מלא אהבה. מלא אמונה ותקווה לטוב שעוד יבוא.

"מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ושבו מארץ אויב".