הרווחנו ביושר את עלילת הדם וההרעבה שהופצה בעולם ובתוכנו. במקום ליישם את תוכנית מבצע "מרכבות גדעון" במלואה, ביצענו אותה בהיסוס ובמקוטע. לא בוצע עיקרה החשוב: הפרדת כוחות האויב מאוכלוסייתו בצפון הרצועה.
נתעלם לרגע מהסיבה לאי־הביצוע, ונבחן את תוצאותיו: האוכלוסייה בצפון הרצועה נותרה בשליטת חמאס, ולא הועברה דרומה לשם ביטחונה והזנתה; לכן חברת האספקה האמריקנית לא היתה יכולה לספק לה מזון בדרום; ישראל נאלצה להכניס אספקה בשיטה הישנה, ישירות לידי חמאס; ואז התנועה הזדונית של חמאס היתה יכולה גם לגנוב ולגזול, ובזה לחולל מחסור במזון ולהרעיב, וגם, על בסיס המחסור המסוים שהיא עצמה חוללה, לזייף מקרים חריפים־כביכול ומזעזעים של רעב, באמצעות ניצול ילדים חולים. טיפשותנו כאן מתחרה בזדוניות חמאס.
מי אחראי לזה? ייתכן שנתניהו, ברצונו להשתמש במבצע ממוזער של "מרכבות גדעון" כדי לחלץ באמצעותו שחרור של עשרה חטופים מחמאס, בלי להתחייב להישרדות חמאס אחרי המלחמה. התוצאה היא שהובסנו בדעת הקהל בעולם בגלל מעשי הרעבה של חמאס והתגייסות השמאל הישראלי לתעמולת חמאס - ואילו החטופים ממשיכים להימק במנהרות.
אבל ייתכן שהכישלון הזה נובע גם מהחלטות שגויות של פיקוד הצבא בראשות הרמטכ"ל זמיר, "בעצה" או בלחץ הפצ"רית תומר־ירושלמי, מתאם הפעולות בשטחים עליאן, והממונה על החטופים בצבא אלון. מותר להניח שהאחריות לכישלון משותפת לנתניהו, המחויב בעקביות לשחרר חטופים, ולזמיר ולפקודיו תומר־ירושלמי, עליאן ואלון, החוששים מפינוי אוכלוסייה וחרדים לגורל החטופים.
יש לפנינו מקרה של שיקולים מוסריים, שהתגלו לבסוף כמוסרניים: יישום רגשני לעיקרון של פדיון שבויים הסתיים, לפי שעה, בהארכת ייסוריהם ובהעמקת הסיכון להם; שמירה כביכול על אוכלוסייה לא לוחמת הסתיימה בהרעבתה ובכליאתה באזור מלחמה מסוכן במיוחד.
ללמדנו שלא תמיד "בעלי המוסר" אכן מוסריים בהחלטותיהם ובמעשיהם. נדרש לעיתים אומץ לב מוסרי לעשות את הנחוץ גם לנוכח הוקעות רגשניות פסאודו־מוסריות של "העולם" או של השמאל בתוכנו, הנתפס להן לעיתים מרצון טוב, אנושי ופטריוטי, ולעיתים משאפתנות רעה לכוח פוליטי.
רגשנות (להבדיל מרגישות) המביאה לידי מוסרנות (להבדיל ממוסר) היא מחלה אנושית רחבה בעולם הליברלי דמוקרטי. המלחמה הנוכחית, נגד צבא טרור זוועתי ומסוכן המחופר באוכלוסייה אזרחית אוהדת, היא מקרה מבחן קיצוני שלה. אבל מחלת המוסרנות הלא־מוסרית ניכרה כבר לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה. דוגמה למוסרנות רגשנית, כנה או צבועה, מצויה בפרשת ההימנעות של בעלות הברית מהפצצת אושוויץ או מסילות הברזל שהובילו למחנה, ובעיקר באחת מההנמקות להימנעות - חשש לגורל העצורים במחנה. כך כוונות טובות, לכאורה, יורשות גיהינום.
אימי מלחמת העולם הראשונה, האבסורדית והמיותרת, הולידו תנועה פציפיסטית מוסרנית. זו לא רק עצמה עיניים למול הנאציזם בשנות ה־30, אלא גם הוקיעה את המעצמות המנצחות אפילו אחרי שנודע מה עוללה הגזענות הגרמנית והיפנית במלחמת העולם השנייה.
זה הרקע, למשל, לספריהם ה"אנטי־מלחמתיים", ולמעשה הפרו־נאציים, של ג'וזף הלר ("מלכוד 22") וקורט וונגוט ("בית מטבחיים 5") על מלחמת העולם השנייה. זה הרקע לתעמולת הגזמה שקרית של נאצים ופציפיסטים על הפצצת דרזדן בזמן הווה ושל ניאו־נאצים ופציפיסטים אחרי המלחמה.
מדינת ישראל נדרשת לאומץ־לב מוסרי ולעוצמה רגשית כנגד תעמולה מוסרנית ורגשנות מסולפת. יש לדחות נימוקים מוסרניים ותבוסניים להשלמה עם הישרדות צבא טרור ברברי.
חובתנו המוסרית להוציא לא־לוחמים מאזורי הקרבות ולספק להם מזון במקלטים הומניטריים, וחובתנו לפתוח את שערי ההגירה לרוצים בה, ולהפסיק את כליאת האוכלוסייה במשטר אבדון ודיכוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו