רבים מהשרים הגיעו לישיבת הקבינט בחמישי בלילה בתחושת הכרעה. ההתבטאויות הפומביות של נתניהו בימים האחרונים, כמו גם שיחות בחדרי חדרים, בין היתר עם שר האוצר סמוטריץ', הצביעו על נפילת האסימון: הולכים להגשים את מטרת המלחמה שהוצבה מלכתחילה - הכרעת חמאס.

שרים בליכוד דיברו ברוח הזו, מושפעים מסקרים טריים שהצביעו על כך שהציבור, בדגש על מצביעי הימין, לא מתכופף נוכח הקמפיין האגרסיבי, שמנהל מטה החטופים.. אבל, בסופה של ישיבה קיבלנו עוד מאותו הדבר - מריחה וגרירת רגלים בשיטת נתניהו.

שוב החלטת 'תחזיקו אותי', שמטרתה לגרום לחמאס להסכים לשחרור חלקי. שוב איתותים וניפוחי החזה אימפוטנטים נוסח הדור האחרון.

הכרעה או ציר זמיר-דרעי

למעשה, נתניהו ניסה לבנות פשרה בין דרישות האגף השפוי בממשלה, שדורש הכרעה מלאה עכשיו, לבין ציר זמיר-דרעי, שדחק להמשך נתיב המורך וההונאה העצמית.

שרים התבטאו בשיחות פרטיות בחומרה כלפי הרמטכ"ל, בטענה שהוא "לא סופר" את הדרג המדיני ומנהל קמפיינים שקריים נגד מתנגדי קונספציית הכניעה.

כך, הברית המוזרה שנכרתה בין ראש הצבא לבין פילדמרשל אריה דרעי, שלמעשה נאבקו יחדיו נגד מחייבי ההכרעה, ממחישה את האבסורד. בכלל, לא מובן מה עושה בקבינט הביטחוני אדם כמו דרעי, מהמובילים החוצפניים של ההשתמטות והסרבנות החרדית, שאפילו אינו שר.

דרעי הכריז ש"קטע חופשה בשוויץ" לצורך הדיון, כמה נוגע ללב, ולמעשה בא כדי לוודא שראש הממשלה לא יסטה, חלילה, מנתיב המסמוס והנרפות שמאפיין אותו.

מוסר כפול

שרים שעברו את הישיבה הזו יצאו נסערים, אחד מהם אמר לי שזה מהמעמדים הקשים בחייו. גורליות הישיבה באה לידי ביטוי, בין היתר, בחילופי דברים רגוזים בין אורית סטרוק לדרעי, שהודלפו כבר אתמול (שישי) בצורה מגמתית. האמת היא שסטרוק הצביעה על המוסר הכפול של מנהיג ש"ס, כשזה טען כי חיי החטופים גוברים על גורל האומה - מה שמכונה הביטחון הלאומי.

היא הזכירה לו שהוא היה שותף לגישה הפוכה, כאשר ממשלת אוסלו, שהוא היה חבר בה ואפשר את קיומה, הפקירה את יהודי חברון, בטענה שהשיקול הלאומי גובר על הביטחון של המתיישבים.

הדילמה התיאורטית הזו, בין גורל כלל תושבי המדינה ועתיד הפרויקט הציוני, לבין סיכון חייהם של כעשרים אומללים שחטופים בעזה, עמד, כמובן, במרכז. למרות שכלל לא ברור כי דרך הכניעה תוביל לשחרור חטופים, ושמהלכים אמיצים לשחרור בכוח יגרמו למותם.

במהלך אחד - כיבוש הרצועה

אבל חלק ניכר מהציבור כבר מבין שמשמעות הכניעה המוחלטת שחמאס דורש היא בלתי נסבלת מבחינת גורלנו כולנו, ואסור להסכים לה - בכל מחיר. לכן עמדו על הפרק החלטות על הפסקת החסינות שצה"ל העניק לחמאס בעיר עזה ובמחנות המרכז, לצד כיבוש הרצועה במהלך אחד, ללא סייגים ופקפוקים.

בעניין חיסול אזורי החסינות של האויב, ראש הממשלה אכן הוביל החלטה חיובית, בניגוד לעמדת הרמטכ"ל. הוחלט על כיבוש העיר עזה ולא על המלצת זמיר לכיתור ופשיטות, כאילו לא היינו כבר בסרט הרע הזה. אבל, בשאלה האם ניתנת פקודה בלתי חוזרת להכרעת החמאס וכיבוש הרצועה, נתניהו ביצע פניית פרסה והצטרף למחנה דרעי, כרגיל.

בניגוד מוחלט להכרזות הקוממיות של ערב הדיון, הוברר שאם החמאס יודיע שהוא מסכים לעסקה חלקית, המערכה תיפסק וצה"ל ייסוג שוב. החלטה שממחישה כי המהלך כולו הוא לא יותר מניסיון ריק נוסף להפחדה והרתעה, כאילו לא למדנו דבר.

לא פחות מדאיגה היא הגישה שמפגין הרמטכ"ל זמיר. בשבועיים האחרונים עמדה צמרת הצבא מאחורי קמפיין בוטה ומניפולטיבי, שהודהד על ידי כתבים ופרשנים, במטרה להרתיע את ראש הממשלה והקבינט. בין היתר נטען שצה"ל לא נכנס מעולם לעזה ומחיר הכניסה יהיה קשה מנשוא. כאילו שלא ראינו את כוחותינו בבי"ח שיפא ושכונת רימאל, בטבורה של עזה. כאילו שלא כבשנו אבל נסוגנו משם מתוך קונספציה שגויה והרסנית.

זמיר הזהיר בישיבה שכיבוש עזה עלול לגרום לפגיעה בחיילים ממטענים, והועמד על מקומו כשהוטח בו כי מי שיהיה אשם בפגיעה שכזו הוא מי שאפשר את הנחת המטענים כאשר נסוג מעזה במסגרת העסקאות השגויות של העבר.

אבל הכי מצערת ומדאיגה העובדה שהרמטכ"ל הנוכחי חוזר על דפוסי קודמיו, על איומו של אביב כוכבי על ראש הממשלה בנט, שהרתיע מלתת פקודה לחסל את יחיא סינוואר. על מצגת האימים שהציג הרמטכ"ל בני גנץ לקבינט ב-2014, לגבי מחיר הכניסה לעזה, שהרתיעה את מי שדרשו אז לעצור את החמאס.

בפועל, רק אחרי אוקטובר 23, למדנו שכאשר צה"ל נלחם, המחיר נמוך בהרבה מתחזיות ההפחדה, שלא לדבר על מחיר הכניעה להפחדות, ראו השבעה באוקטובר. לזמיר וייתר מהלכי האימים כדאי להזכיר גם מה היה מחיר ההחזקה בעזה לפני מאי 1994, לפני שמסרנו את עזה ליאסר ערפאת ואחר כך לחמאס. סדר הכוחות בעזה היה אז מגוחך וכמות הנפגעים שלנו היתה מזערית. שלא לדבר על המחיר הכלכלי, שלמעשה לא היה קיים.

האמירה הנכונה היחידה נוגעת לשחיקה הקשה בכוחות הלוחמים, בוודאי אנשי המילואים. בעיקר לנוכח העובדה שהגייסות של חבר הקבינט דרעי, מסרבים לקחת חלק בעול.

גם טבעת החנק הבינלאומית מדאיגה, ראו את ההכרזה על חצי אמברגו נשק מצד הקנצלר הגרמני. לכל אלו יש תשובה אחת - אסור לגרור יותר רגלים בנוסח נתניהו - אין לזה יותר זמן. צריך להיכנס בבליץ ולהשתלט על הרצועה בזמן הקצר ביותר האפשרי ורק משם להתחיל לתקן.