מוכרחים להכריע

לאחר 22 חודשי לחימה ברצועת עזה, מדינת ישראל והחברה הישראלית נמצאות בצומת דרכים.

מדובר בדיון ציבורי עדין, כאוב ורגיש, בעיקר על רקע העובדה ש־50 מאחינו ומאחיותינו חטופים בידי ארגון הטרור הפלשתיני, ו־20 מתוכם מוחזקים בתנאים תת־אנושיים שמזכירים לעם היהודי תמונות של ניצולי שואה ממחנות ההשמדה של הנאצים באירופה. אולם למרות הסרטונים הקשים של החטופים ממנהרות חמאס, שאנשיו הברבריים עושים שימוש בחטופים לא רק כמגן אנושי אלא גם ככלי תעמולה כדי לפרק את החברה הישראלית מפנים - על מקבלי ההחלטות בישראל להבין כי הגיעה העת להכריע לאן פניה של מדינת היהודים.

מצד אחד, רבים בישראל קוראים לפעול להפסקת המלחמה ולעסקה שתוביל לשחרור כלל החטופים, יהיה המחיר כואב ומסוכן אשר יהיה. על פי רוב הסקרים שמפורסמים בכלי התקשורת, קיים רוב ברור בקרב הציבור הישראלי לעסקה כוללת שכזו לעומת האופציה השנייה של כיבוש כלל רצועת עזה. רבים מהמנהיגים הפוליטיים של מפלגות האופוזיציה נוקטים עמדה זו, תוך טענה שהלחימה מול חמאס מיצתה את עצמה בעת הנוכחית ושהיעד המרכזי כעת הוא להביא לשחרור החטופים במהרה. אותם אלו שתומכים בהפסקת הלחימה ובהגעה לעסקת חטופים כוללת, אף טוענים שהמצב הקיים אינו מסייע למעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל - שרבים בעולם תופסים שלא בצדק כמדינה סוררת שמבצעת פשעי מלחמה נגד הפלשתינים ברצועת עזה.

הצרה היא שהמשמיצים את ישראל בעולם זוכים לרוח גבית מדמויות בשמאל הישראלי, מחנה שמזמן איבד קשר עם המציאות אשר מולה מתמודדת מדינת היהודים באזור קשוח כמו המזרח התיכון.

בהקשר הזה, אותה עצומת בזויה של אנשי תרבות ישראלים רק ממחישה את הניתוק של אותם אנשים בשמאל הישראלי, שכנראה שכחו את הטבח הנורא שחוותה מדינת ישראל ב־7 באוקטובר 2023.

מנגד, נשמעת הטענה כי על מדינת ישראל להמשיך בלחימה עד אשר יושג היעד של מיטוט חמאס, גם כאשר החטופים נמצאים בסכנת חיים ממשית, וזאת במטרה שלא לאפשר עוד מצב עתידי שבמסגרתו ארגון טרור רצחני ממוקם על גבולותיה של ישראל ומסכן את אזרחיה. עמדה זו, שמשמיעים בעיקר פוליטיקאים ממפלגות הקואליציה, אינה פופולרית בגלל העובדה שדי ברור כי מהלך זה יסכן את חייהם של החטופים שעלולים להירצח בידי מחבלי חמאס כתגובה למהלך הצבאי של ישראל. אין כל ספק שכלל החברה הישראלית רוצה בחזרתם של החטופים, ובהקדם האפשרי. למדינת ישראל יש מחויבות עליונה לאזרחיה ולחייליה, כפי שהיה מאז קום המדינה ועד היום.

עם זאת, למדינה חפצת חיים באזור אכזרי כמו המזרח התיכון, שבה החזק שורד והחלש מושמד, חייבים להיות נחישות ואורך רוח במאבק נגד הפועלים להשמידה.

למרות ערכה החשוב של מצוות פדיון השבויים שקיימו ממשלות ישראל לדורותיהם, כמו בעסקות ג'יבריל, אלחנן טננבוים וגלעד שליט, אלו הובילו למחיר כבד. לא רק שוחררו אלפי מחבלים שרבים מתוכם חזרו לטרור, ואף הפכו להנהגת דור העתיד של אותם הפועלים להשמיד את העם היהודי היושב בציון - אלא שהאויב למד שהטרור משתלם לאור רגישותה הרבה של מדינת ישראל לאזרחיה.

כעת, כאשר ברור שמוכרחים להכריע לאן מועדות פניה של מדינת ישראל, כל שנותר למקבלי ההחלטות הוא להחליט אם החברה הישראלית היא זו של עסקות ג'יבריל ושליט - על כל המשתמע מכך - או אם היא זו של מבצעי סבנה, אנטבה וארנון.

ההכרעה כעת אינה רק על אופן הפעולה מול חמאס, אלא בעיקר על האופן שבו תיתפס מדינת היהודים בעיני הסובבים אותה במזרח התיכון ובעולם, אצל בעלות בריתה, ובעיקר אצל אויביה.

ד"ר אורי ורטמן הוא מרצה ועמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה ועמית מחקר במרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל (ICGS). מחבר הספר "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992"