קול דממה דקה: השבר שיצר מכתב האמנים

בזמנים של משבר לאומי קיים מעין חוזה בלתי כתוב בין עם לאמניו. הציבור, פצוע ודואב, נושא את עיניו אל אנשי הרוח והיצירה בחיפוש אחר נחמה, השראה, ובעיקר - תחושת שותפות גורל. הציבור מצפה מהם שישקפו את כאבו, שיאתגרו את תפיסותיו, אך מעל לכל, שיראו את מציאות חייו. המכתב האחרון, שעליו חתמו יותר מ־1,000 אמנים ואנשי רוח, כביכול בקריאה להפסקת אש תוך האשמת ישראל בפשעי מלחמה, הפך לסמל של כישלון צורב בכל חזית אפשרית - והשבר שיצר חורג בהרבה מדיון פוליטי לגיטימי.

האקט הראשוני והכואב ביותר הוא העיתוי. פרסום המכתב ביום שבו חלקים גדולים בעם צמים ומתאבלים על חורבן שנבע משנאת חינם הוא אקט של אטימות שקשה להכיל. בעיני הציבור לא היה זה מחדל טכני, אלא הצהרה של ניכור. ביום שמסמל יותר מכל את הסכנה שבפילוג פנימי בחרו אותם אמנים לפרסם מסמך, שכל מטרתו יצירת קרע עמוק עוד יותר בחברה. הפעולה הזו נתפסה כהפניית עורף מכוונת, ונטעה בלב רבים תחושת נטישה קשה של האליטה התרבותית שלהם. אך מעבר לעיתוי, מה שהצית את הזעם הציבורי היה דממה מחרישת אוזניים אחת: היעדרם המוחלט של החטופים מן השיח.

ימים ספורים לאחר שהמדינה כולה הזדעזעה מהסרטונים השואתיים של אביתר דוד ורום ברסלבסקי, כיצד ניתן לנסח מכתב הומניטרי־לכאורה בלי להקדיש ולו מילה אחת לגורלם של אזרחים, המוחזקים בתנאים לא אנושיים במנהרות הטרור? בעיני הישראלי הממוצע השמטה זו לא היתה השמטה, אלא הכחשה. היא נחוותה כבגידה מוסרית, כבחירה אקטיבית להתעלם מהפשע נגד האנושות שפתח את המלחמה, ובכך היא שומטת את הקרקע תחת כל טענה אחרת במכתב. המכתב לא עורר רק דיון, הוא עורר בעיקר עלבון עמוק.

התגובה הציבורית היתה רגשית ועוצמתית, והשפעתה על הלך הרוח היתה מיידית.

זה לא היה רק ויכוח פוליטי, זו היתה תגובה של ציבור שחש שדוקרים אותו בגב. לשמוע אמנים ישראלים מאמצים את הטרמינולוגיה של מבקריה החריפים ביותר של ישראל, בעוד חיילים נלחמים ונהרגים, נדמה כמו אש ידידותית במלחמת תודעה אכזרית. קולו של עידן עמדי, אמן שלא רק כתב שירים אלא גם נלחם ונפצע למען המדינה, הפך לסמל של הפטריוטיות הפצועה והמאוכזבת. הוא הדהד את קולם של מיליונים שחשו כי האמנים החתומים פשוט "התקררו", התרחקו מהמציאות המדממת והעדיפו אידיאולוגיה מופשטת על פני סולידריות אנושית.

בתוך השבר הזה צמחו גם קולות של שפיות.

הסירוב הנחרץ של אביב גפן, אמן המזוהה עם מחנה השמאל, לחתום על העצומה, סימן קו אדום ברור והעניק לרבים תקווה. הוא הבין שגם לביקורת יש גבול, והגבול הזה עובר בדה־לגיטימציה של מדינתך בזמן מלחמה. המהלך המשמעותי מכל היה חזרתו של אסף אמדורסקי מחתימתו. הצעד הזה דרש אומץ והכרה בטעות, ונתפס בציבור כמעשה של יושרה.

אמדורסקי, בהתנערותו מהמכתב, ייצג את התחושה הציבורית כי החתימה נוצלה למטרה שלא הזדהו איתה, והראה כי אפשר להיות אמן ביקורתי ועדיין להישאר חלק מהקולקטיב.

בסופו של דבר, המכתב הזה ייזכר לא בזכות חותמיו, אלא בזכות הפצע שפתח בנפש הציבור. הוא חשף אליטה אמנותית שחלקים ממנה איבדו את דרכם, ובמקום לאחד - פילגו, במקום לנחם - פגעו.

בעולם שכבר רווי נרטיבים מוטים נגד ישראל, אקט ההלקאה העצמית הזה לא נתפס כביקורת אמיצה, אלא כמתן תחמושת למשמיציה של ישראל, ובכך העמיק את תחושת הבדידות והבגידה מבית. במבחן הגדול של התקופה קולם לא היה קול דממה דקה, אלא צרימה רועשת של ניכור שהותירה צלקת של חוסר אמון בלב התרבות הישראלית.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ולפוליטיקה