תפנית בזיכרון תשעה באב

תשעה באב הוא יום אבל לאומי שלא מדבר להרבה ישראלים. הסיבה העמוקה לכך היא שציון היום נעשה באופן גלותי ומדכא השראה. על שכחת יום תשעה באב ותלישותו מהציבור כתב בזמנו ברל כצלנסון, כששמע שבתנועת "מחנות העולים" קבעו יציאה למחנה קיץ בליל תשעה באב: "כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל ימים?".

בטבח שמחת תורה, הטבח הקשה ביותר ביהודים מאז השואה - ובארץ ישראל זה כ־1,000 שנה - הרגשנו מהי משמעותו של פוגרום. המטרה היתה חיסול ישראל, והעם התאחד כדי להילחם, אבל כמעט היה אפשר לחוש מהו חורבן מדינה. זה מה שקרה בתשעה באב כמה פעמים: חורבן הבית. לא מדובר רק בחורבן בית המקדש, אלא גם בחורבן ישראל הראשונה בידי בבל ויציאה לגלות, חורבן מדינת ישראל השנייה ודיכוי "המרד הגדול" (שנת 70 לספירה), וכישלון מרד בר כוכבא.

מאות שנים לאחר כישלון מרד בר כוכבא, אנו מוצאים בתלמוד הבבלי מחיקה מוחלטת שלו: שמו של בר כוכבא צונזר, והוא תואר ככופר. גם יהודה המכבי ואחיו הועלמו, ויוחנן הורקנוס, שהיה מצביא גדול, תואר רק בתפקידו הכוהני. גיבורי "המרד הגדול" הועלמו גם הם, וכל אזכור שלהם גונה. כל הסיפור ההיסטורי עבר התאמה למסר הגלותי: אל לנו לשאוב השראה מהמרד, אל לנו למרוד בגויים, יש להתרכז באחדות פנימית. זהו המסר עד ימינו.

אבל מי שקוראים את ההיסטוריה בכתבי יוסף בן מתתיהו מתרשמים שהמרד היה בלתי נמנע. מצדה, המסמלת את סוף המרד הגדול, הפכה לסמל של הרואיות במאבק לחירות עד המוות, כמו מרד גטו ורשה. כך גם המרד ההרואי של בר כוכבא. בתלמוד הבבלי מסופר ש־24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא, החכם הגדול מהמשנה, מתו "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". האמת היא שהרבי היה המנהיג הרוחני, ותלמידיו היו חיילים. היו זמנים שבהם גם תלמידי חכמים עצומים נלחמו.

בקום הציונות הוקמו לתחייה יהודה המכבי, בר כוכבא ומצדה. האם הכישלון גוזר שהמרד היה שגוי? הרמב"ם סבור שלא. כישלון לא מעיד על ערך המעשה - הרי אין בוחנים ערך של מעשה רק לפי התוצאה הצבאית. בר כוכבא הוא השראה, למרות כישלונו. וכישלון מרד בר כוכבא לא היה מובן מאליו.

יש מקרים שבהם אנחנו בוכים על אסון, אבל אין לנו חרטה על המעשה, על האומץ, על הגבורה ההרואית. לעולם לא מובטח לנו שניסיון יצליח. האם היה מובטח לנו שהניסיון של מבצע "עם כלביא" יצליח? ואם חלילה לא היה מצליח, זה היה כישלון? לא! עצם התעוזה היא הדבר הגדול. מוטל עלינו להרהר: אם בן־גוריון לא היה מצליח, האם היינו אומרים שהוא מטורף? בסופו של דבר, הצלחנו! למרות אמברגו נשק כבד, ולמרות איומי מלחמה שהתממשו. מעשה ההכרזה של בן־גוריון נחשב, ובצדק, אחת מהפעולות הגדולות בתולדות עמנו. ידין ראה בלקיחת סיכונים אלו את מורשת בר כוכבא.

הרמב"ם מלמד שלא מתאבלים על העבר - מתאבלים על ההווה שהוא כמו העבר. בתשעה באב מתאבלים על האסון והחורבן שעדיין קיימים במדינה, מפני שעד היום ישראל נמצאת במאבק קיומי. אבל אסור שהצום יביא רק להתכנסות ולהתרכזות בכישלונות מדכאים, אלא גם להשראה מהעוצמות ההרואיות. יש צורך בשניהם. כפי שמזכירים את יום השואה ולצידו את גבורת מרד גטו ורשה. כך גם בימינו אנו: אבל על טבח 7 באוקטובר, לצד השראה מהתגובות ההרואיות.

אם נזכור את שני צידי האירוע, אבל והשראה, תבוא תחייה לתשעה באב, ובמקום צער בלבד - תבוא גאולה להשראה.

הרב ד"ר יוחאי מקבילי הוא עורך ראשי ומבאר את ספרי הרמב"ם, ויוזם "מפעל משנה תורה" להגשתו. הספר "תשעה באב ואסונות לאומיים - ימי זיכרון לחורבן לטבח ולשואה, ומבוא לצמיחה מהם", בכתיבה משותפת עם הרב אביע"ד סנדרס, מסדרת ספרי "שירה חדשה" סביב מעגל השנה, יצא לאור בימים אלו