ותחזינה עינינו בשובם לציון ברחמים – יחד

ערב ט' באב תשפ"ה, 665 באוקטובר. במסכת תענית, בהלכות תשעה באב, נאמר שכל אדם מחויב בחמישה עינויים ביום זה: הימנעות מאכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת סנדל ותשמיש המיטה.

במילים אחרות: צום מלא, הימנעות מרחצה, איסור נעילת נעלי עור, ישיבה על הרצפה, אור חלש שמספיק בקושי לקריאת התפילה, הימנעות מבשמים, וריבוי תפילה. אומרים קינות, שמים עפר על הראש, קוראים בקול נמוך את מגילת איכה - אחת המגילות הקשות ביותר, שמתארת חורבן, רעב, נהרות של דם ומצור. יום שלם שבו אין שואלים שלום ואין אומרים "בוקר טוב". אנחנו מצווים להיות באבל.

אני מדברת עם חברות וחברים שמתכוננים ליום הזה. מחשבים מסלול לפי עומס החום הצפוי, מגבירים שתיית נוזלים כדי לא להתייבש, ובעיקר נכנסים לאווירה של תשעת הימים. ואני, כשאני קוראת את ההלכות האלה, לא מצליחה להאמין שאיתן, גיסי האהוב, שרוי בעינויים גרועים מאלו יותר מ-665 ימים, ואין מושיע.

השבים שכבר חזרו מהשבי בעזה סיפרו על רעב קיצוני, בגדים בלויים ומסריחים, היעדר נעליים, שינה על רצפה או מזרן מעופש, מים מלוחים ומזוהמים בכמות מזערית, ובעיקר: עינויים קשים לגוף ולנפש. והפחד. הפחד היומיומי שמא זה יומם האחרון. האם גם הם אומרים קדיש? ועל מי? על עצמם?

זה הזמן לעשות היסטוריה

לקראת סוף תשעה באב, בתפילת מנחה אנו מתחילים להתפלל "נחם", מבקשים נחמה, מייחלים לבניין הבית ומתפללים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

הקול מתחיל להתגבר. הרגש מתערבב עם הרעב. הכמיהה לשוב הביתה, לבנות ולהיבנות - מתעצמת. לקראת סיום היום אנו קוראים קריאת שמע. האם מישהו שומע? האם אתם שומעים אותם צועקים ממעמקי המנהרות בעזה? "קול דמי אחיך זועקים אלינו מן המנהרה". האם נקשיב?

המנהרה עמוקה וחשוכה, אבל הם שם: איתן ה., עומרי, גלי, זיוי, ענבר, אלקנה, תמיר, אריאל, דוד, איתי, עומר, נמרוד, מקסים, הדר, ביפין, מני, יוסי, מתן א., מתן צ., עידן, אבינתן, רן, רום, סונטאיה, איתן מ., אוריאל, אילן, אלון, בר, דרור, יוסף, איתן ל., טל, גיא א., גיא ד., אביתר, רונן, סהר, ג'ושוע, שגב, עמירם, ליאור, תמיר, אריה, דניאל, מוחמד, סודטיסאק, אליהו, עוז והדר.

הם זועקים. מעונים. מתחננים וקוראים קינות. ואצלנו? שקט. דממה. הרחבת המבצע. עוד "הותר לפרסום". עוד חייל שהתאבד. כמה עוד נוכל לשאת?

ואני, הקטנה, רק שואלת שאלה אחת השנה: האם תוכלו לקיים את הלכות תשעה באב בידיעה שזו המציאות היומיומית של איתן ועוד 49 חטופים? אני לא. יש רק מקום אחד להיות בו בתשעה באב השנה: איתנו, המשפחות, במאבק להשבתם.

מקבלי ההחלטות, והשליח המיוחד וויטקוף שנחת בארץ - זה הזמן לעשות היסטוריה, לעשות תיקון לחורבן של שנת 70, ובשנת 2025 להחליט לבנות ולשקם.

השנה לא נשאל "לשלום אסירייך", כמו בתפילתו של ר' יהודה הלוי, אלא נדרוש בקול רם וברור: "ותחזינה עינינו בשובם לציון ברחמים". בהסכם אחד. שיחזיר את כולם יחד. שיסיים את המלחמה. שיחזיר את החיילים והמילואימניקים שלנו. ושיציל אותנו מעוד "הותר לפרסום".

"השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". עכשיו.

הכותבת היא גיסתו של החטוף איתן הורן המוחזק בידי חמאס כבר 665 ימים