כשאני שומע בימים אלה את אדריכלי הגירוש מגוש קטיף, כדב וייסגלס וגלעד שרון, מתראיינים לרגל ציון 20 שנה להתנתקות מגוש קטיף ודבקים בעמדתם שההתנתקות היתה החלטה מדינית נכונה, או שומע פוליטיקאים בכירים ולשעברים באולפנים שגם אחרי אסון 7 באוקטובר מתעקשים על פתרון שתי המדינות - אני מתקשה להבין מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יתעוררו מהקונספציה שעדיין אוחזת בהם.
הכאב הגדול ביותר עבורי הוא תחושת האובדן בקרב בני הדור הצעיר. נכדיי וחבריהם, בני הדור השלישי לגירוש, גדלו על אידיאלים מוצקים. אף שהם מאמינים בפה מלא שהתיישבות בעזה, הגליית פלשתינים ואחיזה צבאית בשטח הן הפתרון היחיד שיאפשר שקט, הם מדגישים שאם תיפתח בפניהם האפשרות להתיישב בעזה - הם לא יעשו זאת. הם מסבירים שהסיבה לכך נובעת מהיעדר אמון ברשויות המדינה ומהבנה כואבת שגם אנשי ימין מובהקים כאריאל שרון, כשיהיו נתונים לחקירה פוליטית או ללחץ בינלאומי של ממשל אמריקני, עשויים להוביל לגירוש נוסף.
והאמת? בשנים שלאחר הגירוש, כשאני רואה כיצד בני נוער חדורי ערכים ואמונה קרסו באבחה אחת לתוך עולמות של שתיקה, ניתוק ונשירה, איני יכול להאשים אותם. רבים מהם לא מצאו מענה במערכות הפורמליות, ובוודאי לא בשיעורי אזרחות שהפכו לסיסמאות חלולות, אלא היו זקוקים יותר מכל למערכת שתכיר בכאבם ובטרגדיה שליוותה אותם.
כשאני שומע שגם היום, בימים אלה ממש, יש תושבי קיבוצים בעוטף שדואגים לסעוד עזתים ולהסיע אותם לביה"ח סורוקה, או קציני מטכ"ל שמסרבים בתוקף לכל עמדה שמצדדת בהתיישבות מחודשת בעזה, אני תוהה אם בכלל יכול עוד לקרות משהו שיגרום לאותם גורמים להתעורר מאותן אשליות.
לפני כשנתיים, כשהגיתי את משנת המורנטור, כחלק ממערך ההכשרה לסטודנטים במכללה שבראשה אני עומד, עמדו לנגד עיניי גם אותן חוויות פוסט־טראומטיות שילדים ובני נוער סחבו עימם עוד שנים רבות לאחר הגירוש, ומתוך הבנה שעוד לפני ההיבטים הפדגוגיים, חשוב להעניק למורים את הכלים הרגשיים, החינוכיים והערכיים כדי שיוכלו להוות משענת עוגן עבור תלמידיהם לעתיד.
לאחר 7 באוקטובר היינו משוכנעים שבין ההריסות ובתי הקיבוצים שנשרפו, ובין התמונות הקשות ממסיבות שהפכו לטבח המוני אכזרי, תתנפץ הקונספציה ותיוולד במקומה פרדיגמה אחרת בתכלית. ואכן, בחודשים הראשונים למלחמה נשמעו ניצני התפכחות ראשונים בקרב חוגים נרחבים בשמאל הישראלי.
אך כפי שאנו עדים בימים אלה, זיכרון שלא מחובר למורשת, להיסטוריה היהודית ולצדקת הדרך - דינו להיטשטש לכדי אובדן דרך מוסרית, של יצירת סימטריה שקרית ומעוותת בין ההרוגים בעזה לבין מפלצות האדם שאך אתמול טבחו בהם באכזריות שלא נראתה מאז תקופת השואה.
כשאני שומע שגם היום, בימים אלה ממש, יש תושבי קיבוצים בעוטף שדואגים לסעוד עזתים ולהסיע אותם לביה"ח סורוקה, או קציני מטכ"ל שמסרבים בתוקף לכל עמדה שמצדדת בהתיישבות מחודשת בעזה, אני תוהה אם בכלל יכול עוד לקרות משהו שיגרום לאותם גורמים להתעורר מאותן אשליות.
עדיין יש עשרות משפחות מעקורי הגוש שלא הצליחו לבנות את עצמן ולהשתקם. כמה מהן חיות ביישוב ניצן, שבו מתגורר גם אני, בבתים יבילים. מפעלי חיים שעסקו ביצוא חקלאי, עם קווי ייצור פעילים לאירופה, הוענקו לאויבינו על מגש של כסף, ונרמסו למחרת בידי אויב ברברי חסר מעצורים. ומה עשתה המדינה? במקום להפוך את מגורשי הגוש לסמל של עמידה ציונית ולאומית - היא בחרה להותירם מאחור, ואיתם את רגשות האשם, ולהתכחש לחוב המוסרי והלאומי כלפי אותם חלוצים שנשאו על גבם את חזון ההתיישבות ושנפלו קורבן להחלטותיה הנפשעות.
לכן, עוד לפני שמדברים על התיישבות מחודשת, עלינו להשיב את האמונה של הדור הצעיר במוסדות המדינה, ואת האחריות המוסרית והלאומית שמוטלת על כתפיהם כדי להבטיח שלעולם לא יחוו על בשרם את אותן טרגדיות ועוולות שחוו הוריהם.
- פרופ' אבי לוי הוא נשיא האקדמית לחינוך שאנן בחיפה, ממייסדי היישוב נווה דקלים בגוש קטיף
