לרענן את המורה: לימוד ספרות במערכת החינוך

כשקראתי את רשימתו של אלון ארד (מוסף הספרות, 18 ביולי) נמלאתי ייאוש: אין עתיד ללימודי הספרות בארץ. אם מורה מוכשר וסופר מוצלח לא מצליח לנווט את ספינתו בים הייסורים - אנה אנו באים. אבל אז ניעורה בי תחושה מטרידה: הנטייה לקונן, אותו שיח קורבני.

אין כמו העונג הזה להתגולל על מערכת החינוך. "אין מאגר מידע", "אין חומר לימוד", וגם "אין דרך סבירה לדעת מה בדיוק ללמד". עד כדי כך, שאפילו הכותרת הראשית נטפלה למשורר הלאומי: "לרענן את ביאליק" - והרי אין רענן יותר ממנו גם עכשיו, אחרי שנות דור. אכן, משרד החינוך אשם במצב. חבורת טכנוקרטים שאין בינם לבין חינוך דבר וחצי דבר. הייתי עד לכך במשך 27 שנות ניהול והוראה (לימדתי תמיד, גם כשהייתי מנהל).

אבל לא ביאליק זקוק לריענון. בעיניי, זו השאלה - מי הם אלה שבוחרים להיות מורים לספרות, ומהו בעיניהם חינוך ראוי? אם בחרתם ללכת שבי אחר הנרטיב הקורבני השגור - אל תיכנסו לכיתה, אין לכם מה לעשות שם. אבל אם באתם למערכת עם ברק בעיניים וזיק ממזרי, מתוך בחירה פקוחת עיניים וביודעין שכמעט הכל תלוי בכם - אתם תצליחו, מורים יקרים.

אין כמו העונג הזה להתגולל על מערכת החינוך. "אין מאגר מידע", "אין חומר לימוד", וגם "אין דרך סבירה לדעת מה בדיוק ללמד". עד כדי כך, שאפילו הכותרת הראשית נטפלה למשורר הלאומי: "לרענן את ביאליק" - והרי אין רענן יותר ממנו גם עכשיו, אחרי שנות דור. אכן, משרד החינוך אשם במצב. חבורת טכנוקרטים שאין בינם לבין חינוך דבר וחצי דבר. הייתי עד לכך במשך 27 שנות ניהול והוראה

יש מורים לספרות שהניצוץ בעיניהם לא כבה, כאלה שרוח ברנרית של "אף על פי כן" מפעמת בהם. ללמד ספרות זו שליחות, ולהיות מורה זה כישרון, ולהדליק תלמידים זו מומחיות שיש בה הבנה של נפש הנוער המתבגר. עליכם לרתק, לעורר שאלות, להטריד מלכויות. עליכם לצמצם את עצמכם לנקודה אלמונית. אתם באים ללמוד כמו תלמידיכם, הם הטקסטבוק שלכם. יצירות הספרות הן הדרך להגיע אליהם, כי הרי במה הן עוסקות אם לא בנפשם של אנשים. זה הכי מאתגר ומרתק בעולם לעסוק בנפשותיהם של צעירים חצופים, שוצפי הורמונים, נוטפים דעתנות וביקורתיות, שלא נתונים למרותכם באופן אוטומטי.

כן, אתם מול 40 זוגות עיניים, פרצופים שבוהים בכם ומחכים למוצא פיכם. פחד אלוהים. מה אכפת להם דוסטויבסקי, קפקא ויונה וולך כשהשינויים בגוף עושים בהם שמות, כשאהבות פורחות ומתחסלות בן־לילה, כשהדימוי העצמי משגע את הנשמה ומחורר את הגוף?

האם לא בכך עוסקת הספרות? שכר ועונש, מיקומים חברתיים, עלייה לאיגרא רמא והתרסקות בבירא עמיקתא, אהבות נכזבות, שאלות זהות, חיפוש אוניברסלי שלא תמיד כדי למצוא. "התפסן בשדה השיפון", שירים של זלדה וזך ורביקוביץ' ואושן וונג (יש בחירה!), ושירה צעירה ובועטת שנכתבת היום, פרי עטם של משוררים צעירים מבית המדרש של ארד. תביאו להם שירה של צור גואטה, של אוהד אוחיון ושל סתיו אתלן - ונראה אם יישארו אדישים. תנו למילים לגעת בהם.

בל הוקס דיברה על חריגה בחינוך בזכות הסטייה מהמקובל. על חינוך המחפש דרכים לפרוץ את הקיבעון במיקומים חברתיים, מעמדיים, רגשיים ומגדריים. היא עודדה אותם ליצור פעולה אנטי־ממשמעת, שעיקרה התביעה לממש חירות אישית.

חינוך טוב נועד להטריד, לעשות הזרה למציאות, כמו ספרות. לשם כך לא צריך מכונות צילום, לא מאגר טקסטים, גם לא מפקח כבוי. רק כיתה, עם תלמידים ומורה לספרות וביאליק.

• הכותב הוא סופר, לשעבר מנהל בית הספר הניסויי "עין הים" בחיפה