אם בתקופת אסד החשש היה מפני מעצרים שרירותיים בגלל חשד להתנגדות לשלטון והצבת איום על יציבותו, עתה הרדיפות של אזרחי המדינה הן על בסיס דתי. סוריה החילונית שינתה את פניה, והיא צועדת על מסלול מסוכן של קיצוניות אסלאמיסטית. אחרי שורה ארוכה של התקפות ופיגועים נגד בני מיעוטים ואף נגד סורים חילונים, התפרצה מיני-מלחמה בין הדרוזים למיליציות בדואיות ולכוחות המשטר.
שלוש תובנות עיקריות עולות מהמצב הנוכחי בסוריה:
- את הפלת המשטר של אסד ביצעה קואליציה של ארבעה ארגונים, שכללו בליל של מיליציות וקבוצות חמושות, בשני מבצעים שונים - "הרתעת התוקפנות" ו"שחר החירות". זו דוגמה לפערי התפיסות בתוך המחנה. מבט במפת סוריה מחזק את הקביעה: הכורדים שולטים בפועל בכ-30% משטח המדינה בצפון ובמזרח, הדרוזים וגופים חמושים מקומיים בדרום מחזיקים בכ-5%, ואזורים אחרים נותרו שבריריים או תחת שליטה סמלית של ממשלת א-שרע.
היעדר המשילות פותח פתח מסוכן, שכן במרחבים שבהם השלטון המרכזי חלש, משתלטים שחקנים חמושים - חלקם בעלי אידיאולוגיה קיצונית, אחרים פשוט עבריינים מקומיים - ונאבקים אלה באלה על שליטה, על גבייה של דמי חסות, על נתיבי הברחות (נשק וסמים) ועל שליטה במשאבים. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו: ככל שהממשל המרכזי אינו משליט סדר, כך גובר התמריץ של גורמים חמושים לפעול בעצמם ולהעמיק את הכאוס.
במצב כזה קשה לדבר על סוריה יציבה או מאוחדת. לכל היותר ניתן לראות שלד שביר של שלטון, שמתקיים בזכות פשרות זמניות בין קבוצות חמושות. סוריה שלאחר אסד היא מדינה שבורה - רסיסי שלטון ללא ריבון.
- התנגשויות אלימות בין מיליציות אסלאמיסטיות - חלקן מזוהות עם המשטר הסורי - לבין בני המיעוט הדרוזי, נוצרים ועלאווים, הופכות לשגרה. עבור תושבי א-סווידא הסכנה יומיומית. נוכח העמקת התוהו ובוהו בשטח עולה שאלה רגישה ומורכבת: האם על ישראל לקבל אחריות ישירה ולהגן פיזית על הדרוזים, המצויים כ-100 ק"מ מהגבול?
הדיון אינו תיאורטי. על רקע הקריאות לעזרה מצד מנהיגים דרוזים מקומיים והקשרים בין בני העדה שבישראל לאלו שמעבר לגבול, מופעל לחץ על ישראל להתערב צבאית. אבל התזמון בעייתי: צה"ל נתון בעומס מבצעי חסר תקדים, לאחר קרוב לשנתיים של לחימה בזירות עזה, לבנון ויהודה ושומרון. בתוך כך, רעיון של חדירה קרקעית לסוריה - כפי שעלה בימים האחרונים בכלי תקשורת ישראליים - נשמע לא רק מופרך, אלא כמעט חסר אחריות משום שהסיכון שבהתערבות גובר על כל תועלת אפשרית.
מעבר להיבט המבצעי, קיימת מציאות סבוכה של סכסוכים מקומיים, שבהם מתערבבים מניעים דתיים, שבטיים ופליליים - תופעה שהופכת כל התערבות חיצונית למסוכנת ולמסובכת שבעתיים. האם ישראל מוכנה לשקול הסתבכות ישירה בתוך בוץ פנימי שאין בו לא אחידות פוליטית ולא שליטה ריבונית יציבה? ישראל יכולה להמשיך לספק סיוע הומניטרי ואולי אף לחמש את הדרוזים, אך לפי שעה לא נראה שהשיקולים הצבאיים והמדיניים תומכים בפתיחת חזית חדשה על אדמת סוריה.
ישראל יכולה להמשיך לספק סיוע הומניטרי ואולי אף לחמש את הדרוזים, אך לא נראה שהשיקולים הצבאיים והמדיניים תומכים בפתיחת חזית חדשה על אדמת סוריה
- קריסת המשטר של אסד לא הביאה לרגיעה בסוריה, אלא רק החליפה את מרכזי האלימות - ממאבק בין המשטר לעם, למלחמה בין עדות, מיליציות וכנופיות חמושות. התפוררות המדינה והיעדר ריבון אפקטיבי יצרו קרקע פורייה למה שמסתמן כגרסה שנייה של מלחמת האזרחים: האלימות הגואה בדרום סוריה היא תמרור אזהרה לעתיד לבוא, שכן כל מוקד עימות מקומי עלול להצית אש שתתפשט לאזורים נוספים ושתשאב לתוכה גם שחקנים חיצוניים. ישראל, אשר שמרה על עצמה מחוץ למלחמה במשך יותר מעשור, צריכה לנהוג כך גם עכשיו.