המלחמה הנוכחית ומלחמת יום הכיפורים יהיו כנראה הפוכות בהשלכותיהן על הפוליטיקה הישראלית.ראש האופוזיציה מנחם בגין, שדגל ב"אף שעל", עבר כארבע שנים אחרי 1973, כראש הממשלה, לנסיגה מסיני ול"תוכנית האוטונומיה".
התפנית הזיזה שמאלה (במובן המדיני של המונח) את מרכז הכובד של הפוליטיקה הישראלית. היא דחקה לשוליים את "הימין המדיני", הזרם שקודם לכן בגין הוא שייצג אותו, ואף העצימו, באמצעות הקמת הליכוד (וגח"ל לפניו) ורתימת "הליברלים" לעגלת התפיסה "שטח משוחרר לא יוחזר". אבל במקום שבגין יזיז באופן הזה את הממסד הישראלי ימינה, כמו שהצטייר בטעות אחרי מלחמת יום הכיפורים והעלייה לשלטון ב־1977, קרה ההפך: הממסד הפוליטי הישראלי הוא שהזיז אז שמאלה את בגין והליכוד.
תזוזה מקבילה לשמאל ניכרה אז גם בצד השני: במחצית השנייה של שנות ה־70 השתלטו ה"יונים" על מפלגת העבודה. עד אז הם היו קבוצת מיעוט חשובה אך לא מכריעה במפלגת השלטון תחת ראשי הממשלה ה"ניציים" (ואם תרצו: ה"ימניים") לוי אשכול וגולדה מאיר, ממשיכי בן־גוריון. עתה הוליכו ה"יונים" את מפלגת העבודה לדרכים המדיניות של מפ"ם ור"צ (לימים מרצ), ואף חוללו בהן רדיקליזציה שמאלית.
מוצאי 1973 הם זמן מפתח לפענוח השתרשותה של הפרדיגמה היונית הזאת בישראל. הדרך להשתלטות היונית על השיח היתה האשמת גולדה ב"סרבנות שלום", שהסתיימה במלחמה ובסף תבוסה, והאשמתה ב"קונספציה" (היונים כיום מנסים להדביק את המונח לנתניהו). היונים ממפלגת העבודה ומפ"ם קראו תיגר על המלצות ועדת אגרנט, שהתמקדו במחדלים המודיעיניים והמבצעיים. הם ייחסו סרבנות מרושעת ל"מלכת האמבטיה", כך כונתה אז גולדה. כיום הוכיחו היסטוריונים שאלו האשמות כוזבות.
בתהליך מעניין ה"יונים" העבירו לצידם את שמעון פרס ויצחק רבין, זוג המנהיגים שהוביל את המפלגה בעשורים הבאים. פרס ורבין המירו אותה בהדרגה ושינו את זהותה לכדי מפלגה המייצגת בזירה הפוליטית את "שלום עכשיו". תנועת העבודה כולה אימצה לראשונה בשנים האלה "אוריינטציה פלשתינית" להסדר הסכסוך עם הערבים, בואכה הסכמי אוסלו כעבור שני עשורים. נכון, לצד התפתחויות אלה, בהנהגת "גוש אמונים" שהוקם אף הוא באותן שנים, עברה הציונות הדתית רדיקליזציה ימנית. ונכון שלמרות ההתמתנות המדינית של בגין, הליכוד בראשותו העצים מאוד, יחד עם הציונות הדתית, את מפעל ההתיישבות בשומרון וביהודה, מפעל שהחלה בו ההנהגה הניצית הקודמת של מפלגת העבודה.
אבל מבחינה מדינית, להבדיל מהבחינה ההתיישבותית, אי אפשר להחמיץ את הכיוון ה"יוני" יחסית שהפוליטיקה הישראלית נטתה אליו אחרי מלחמת יום הכיפורים. מפלגותיה הראשיות אימצו, בדרגות שונות, את הכיוון שהציעה "שלום עכשיו" ודחו חד־משמעית את הדרך המדינית שהציעו "גוש אמונים" ולפניו התנועה למען א"י השלמה. הפוליטיקה הישראלית כולה החלה לאמץ בהדרגה את הסיסמאות "שטחים תמורת שלום" ואפילו "שתי מדינות" - סיסמאות שהיו לפרדיגמה מדינית ישראלית, ובעקבות כך לפרדיגמה בינלאומית. ישראל היא שהנחילה לדיפלומטיה הבינלאומית את נוסחת "שתי המדינות" (אך לאו דווקא "לשני עמים") כעיקרון מעין־דתי וכדרך לעקוף את סירוב הערבים להשלים עם מדינה יהודית.
מוצאי 1973 הם זמן מפתח לפענוח השתרשותה של הפרדיגמה היונית הזאת בישראל. הדרך להשתלטות היונית על השיח היתה האשמת גולדה ב"סרבנות שלום", שהסתיימה במלחמה ובסף תבוסה, והאשמתה ב"קונספציה" (היונים כיום מנסים להדביק את המונח לנתניהו). היונים ממפלגת העבודה ומפ"ם קראו תיגר על המלצות ועדת אגרנט, שהתמקדו במחדלים המודיעיניים והמבצעיים. הם ייחסו סרבנות מרושעת ל"מלכת האמבטיה", כך כונתה אז גולדה. כיום הוכיחו היסטוריונים שאלו האשמות כוזבות.
מה שאפשר את המניפולציה ההיא של היונים בשיח הפוליטי היה לא רק עייפות מהמלחמה ש"אף פעם לא די לה", אלא גם הטענה הקליטה שעד אז לא ניסו "שלום". היתה להם הבטחה אפקטיבית ליציאה מהדכדוך הבתר־מלחמתי שתקף את ישראל למרות הניצחון ב־1973. וזה בדיוק ההבדל בין 1973 ל־2023.
כיום טענה כזאת אינה קליטה. מאחורינו הכישלונות הצורבים של אוסלו וההתנתקות. הטענה שזוועת 7 באוקטובר נובעת מהם משכנעת יותר מתעמולת השמאל. מפלגות שישחו נגד הזרם הזה יוכו בקלפי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו