המילים "את הרוח לא תשברו" שולבו במגן דוד ענק ורוססו על הקיר החיצוני של הבית שהיה ביתו של אסף סנדר, תינוק שרק מלאה לו שנה. בקצה הבית כבר נראה טרקטור עם שופל ענק שמתחיל להרוס אותו. אותו אסף הוא קצין השריון שנפצע השבוע קשה בג'באליה, באירוע הקשה ששלושה מחבריו נפלו בו.
אסף הוא דור שלישי למתיישבי גוש קטיף, תינוק שגורש בגיל שנה מביתו וחזר לעזה בניסיון לתקן את החטא, את האיוולת ואת העוול. שליח בגופו של מדינה שמנסה לעקור מפלצת של טרור שמגיעה עד לבטן האדמה, ושנוצרה ב־20 השנים האחרונות.
בעוד חודש ימלאו 20 שנים למה שנקרא בלשון מכובסת "תוכנית ההתנתקות". 20 שנים להרס ביתו של אסף בנווה דקלים, להרס ביתם של סבו וסבתו בגני טל, ולהרס בתיהם של עוד כ־1,800 משפחות ב־21 יישובים פורחים שהקימו החלוצים של גוש קטיף, החלוצים שבהם מפעמת הרוח הזו, הרוח שלא שוברים. יחד עימם הוחרבו גם ארבעה יישובים בצפון השומרון. גם שם הרוח לא נשברה לאורך 20 השנים האחרונות, אלא רק התחזקה.
רגע אחרי שנעקרו מביתם, ורגע לפני שנחרב, הוריו של אסף בחרו לכתוב דווקא את המילים הללו על קיר ביתם: "את הרוח לא תשברו". המתיישבים האצילים האלה, מפריחי השממה, האנשים שהצליחו לגדל על חולות עזה הדוויה חקלאות עם פטנט עולמי, הפכו לאויבי האומה. האנשים הללו, שהיו הקו הראשון במלחמה בטרור, שהיו בגופם ובחייהם "ציר מורג", "ציר נצרים" ו"ציר מגן עוז" של היום, שהגיעו כשהמדינה קראה להם - עברו רצח אופי שעדיין מבעבע.
מה לא אמרו עליהם. כמה לא לכלכו אותם. הפכו אותם למשיחיים הזויים, לאויבי השלום, לאנשים שמוכנים לפגוע בחיילי צה"ל, לרודפי בצע. השפילו אותם, גם לפני הגירוש וגם אחריו.
"ברגישות ובנחישות", כך המציאו אנשי הקריאייטיב של תל אביב ופורום החווה. נחישות היתה שם בגירוש, אכזריות גם, אך לא טיפה של רגישות. אחרי שרצחו את דמותם והחריבו את ביתם ואת מפעל חייהם, זרקו אותם במלונות ובקראווילות במשך שנים. נעים ונדים בארצם שלהם.
אבל הם קמו מעפר, האנשים האצילים הללו, ציונים כמו שלא ראתה עוד האומה. ניגבו את הדמעות, כיסו בשמיכה את הרגשת הבגידה - והתחילו מחדש. הם לא איימו לרדת מהארץ, לא התנכרו למדינה ולעם. הם קמו כדי לבנות מחדש, כדי לשנות, כדי להחזיר את הגאווה ואת התקווה.
ב־180 מעלות של אנושיות, בשבוע שעבר התראיין דב וייסגלס לאחד הפרויקטים של 20 שנה להתנתקות. וייסגלס היה מאדריכלי הגירוש, ובדיעבד אחד האחראים לבור התחתית האפל שבו אנחנו מצויים כיום. אדון "חפצים מעופפים שאינם מהווים איום לאומי" היה צריך לשבת בפינה ולחשוב טוב על מה שעולל, אך בפיו רק טרוניות והאשמות.
הוא עדיין אוחז בקוד השלום המדומיין שלו, גם כשהמציאות מדממת טבח ו"החפצים המעופפים" שלו מגיעים עד ירושלים ותל אביב. לא תמצאו אצלו ואצל חבריו טיפת אחריות, חשבון נפש או היסוס, אלא רק גאוות הלב והנפש, מלווה בעיוורון. בעוד ליבם של חלוצי קטיף מלא אהבה וחיבור למרות כל מה שעברו - ליבו מלא איבה וניתוק.
לפעמים חושבים שאני חריפה מדי כשאני משתמשת במונח "לא נשכח ולא נסלח" על הגירוש, אבל ראיונות חברי פורום החווה אפילו כיום, אחרי 7 באוקטובר, מחזקים אצלי את ה"לא נסלח". יש כמה גורמים לטבח, והאיוולת הבסיסית היא לא בגירוש אלא באוסלו, אבל הגירוש הוא הפצע המדמם והפועם, האבן שהטיפשים והרשעים זרקו לבאר ושאלפי חיילינו הגיבורים נאבקים להוציא.
20 שנה אחרי שמדינת ישראל שלחה את הטרקטורים להחריב את ביתו של אסף, היא שלחה אותו ואת חבריו לאדמת ילדותו כדי, אולי, להתחיל בתיקון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו