שבע אמירויות בהרי יהודה: רעיון בדיוני למציאות בחברון

לפני כשמונה שנים יצאתי למסע מדיני של רעיונות, שבמסגרתו ניסיתי להבין מה החזון של הימין האידיאולוגי בישראל לעתיד הסכסוך היהודי־ערבי. המסע כלל ראיונות עם אנשים נבחרים, והוא ראה אור בעיתון "מקור ראשון". באחד מהראיונות נפגשתי עם המזרחן ד"ר מרדכי קידר, שהעניק ראיון ורעיון פורץ דרך: לכונן ביהודה ושומרון שבע אמירויות.

את הבעיות במזרח התיכון אי אפשר לפתור באמצעים אירופיים, גורס ד"ר קידר. המתווה שלו לעתיד הסכסוך כלל הקמת ערי־מדינה בשכם, בחברון, ברמאללה ובערים נוספות, וכולן יחייבו נאמנות לשבט ולא ללאום הפלשתיני הפיקטיבי. הראיון עורר תגובות רבות בקרב הציבור הרחב, אבל נתפס רחוק וכמעט בדיוני.

והנה השבוע התעוררנו למזרח תיכון קצת יותר חדש. ביום ראשון פורסם ב"וול סטריט ג'ורנל" מכתב של חמישה שייח'ים מחברון, ראשי חמולת ג'עברי, החמולה המשפיעה ביותר בעיר, שנשלח לשר ניר ברקת. "אנחנו רוצים דו־קיום, רוצים שיתוף פעולה עם ישראל", הם כתבו שם. השייח'ים מעוניינים להצטרף להסכמי אברהם ולהחליף את הרשות הפלשתינית ככוח השיטור והשלטון בעיר. במכתב החריג הם כתבו כי "אמירות חברון תכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ומדינת ישראל תכיר באמירות חברון כנציגת התושבים הערבים במחוז חברון".

צריך להשלים עם שני דברים. הראשון, ה"כן" הזה לא יהיה מושלם כי אין פתרונות מושלמים במציאות כה מורכבת; ושנית, הוא יהיה חייב להיות יצירתי וחושב מחוץ לקופסה. התנאי המקדים חייב להיות קבורת חמור של הרשות הפלשתינית האנטישמית, והפתרונות ייווצרו מהשטח באופן איטי, אבל עם אופק, ובעתיד בטוח יותר לכולנו.

השייח' ג'עברי וחבריו מקיימים כבר שנים דיאלוג קבוע עם יהודים, מנהיגי דת ונבחרי ציבור - ברמה הארצית והמקומית כאחד, כולל ראשי ההתיישבות הימניים ביותר. גם בעבר הם הביעו את סלידתם מהרשות הפלשתינית, אולם הפעם זה שונה. עכשיו מדובר בבעיטה ציבורית מוחצנת ולא מפחדת ברשות הפלשתינית ובהושטת יד מקורית לשלום בר־קיימא עם מדינת ישראל.

המכתב של השייח'ים מבקש לקבוע לוח זמנים למשא ומתן להסדר הוגן וראוי שיחליף את הסכמי אוסלו שהביאו, לדבריהם, "רק נזק, מוות, אסון כלכלי והרס. הסכמי אוסלו הביאו לנו את הרשות הפלשתינית המושחתת במקום להכיר בהנהגה המסורתית והאותנטית - השבטים". אחד השייח'ים שהתראיין לכתבה ב"וול סטריט ג'ורנל" אמר: "אש"ף כינה את עצמו תנועת שחרור, אבל מרגע שהם קיבלו שליטה הם פועלים רק כדי לגנוב את הכסף של האנשים. אין להם זכות לייצג אותנו - לא הם ולא חמאס. רק אנחנו עצמנו".

השייח'ים בחברון נשמעים כמו שכניהם ביישוב היהודי ובקריית ארבע. זה לא מקרה. אלה אנשים שמכירים את השטח, חיים אותו יום־יום, רוצים שלום וכמהים לחיים בביטחון. היחסים בין היהודים לערבים בחברון לפני ימי אוסלו הארורים לא היו מושלמים אמנם, אך היו טובים עשרות מונים מהמציאות של אחרי אוסלו.

החשדנות והמתח שהיה קיים בין יהודים לערבים בחברון לפני אוסלו הפכו באוסלו לגדרות, לחימוש האויב, להחרפה בתוכנית הלימודים האנטישמית בניצוחה של הרשות הפלשתינית שנולדה באוסלו ולתהומות של שנאה וטרור מהצד הערבי. קללת אוסלו, שהביאה עימה את קללת הגירוש וההתנתקות, הובילה לתוצאה הרת האסון של 7 באוקטובר. ההתפשטות של מדינת ישראל מנכסיה הערכיים והטריטוריאליים ומיקור החוץ שניסינו לעשות לביטחון שלנו הביאו עלינו לא רק אוטובוסים מתפוצצים, אלא את נהרות הדם, היגון והעצב של המציאות הנוכחית.

אינני יודעת איך תסתיים מלחמת עזה, אבל אני יודעת שחייבים לשנות כיוון, גם ביהודה ושומרון. הכיוון החל להשתנות עוד לפני הטבח, כשהישראלים כבר החלו להבין ש"פתרון שתי המדינות" הוא פיקציה מסוכנת, אבל בידיהם לא היו פתרונות אחרים ותוכנית חלופית מובהקת.

כדי להגיד מה כן - צריך להשלים עם שני דברים. הראשון, ה"כן" הזה לא יהיה מושלם כי אין פתרונות מושלמים במציאות כה מורכבת; ושנית, הוא יהיה חייב להיות יצירתי וחושב מחוץ לקופסה. התנאי המקדים חייב להיות קבורת חמור של הרשות הפלשתינית האנטישמית, והפתרונות ייווצרו מהשטח באופן איטי, אבל עם אופק, ובעתיד בטוח יותר לכולנו.