על רקע לחץ פוליטי בינלאומי מצד טראמפ, מחלוקות בתוך הממשלה, ורצון מובן ונוגע ללב להשיב את החטופים הביתה, מתגבש מתווה לעסקת הפסקת אש נוספת בין ישראל לחמאס.
אולם, בעוד הכמיהה לאיחוד המשפחות פועמת בלב האומה, בחינה ביקורתית של פרטי העסקה המסתמנת מעלה תמונה מדאיגה של כניעה אסטרטגית.
נראה כי לא מדובר במשא ומתן בין צדדים שווים, אלא בהכתבת תנאים צינית מצד ארגון טרור, שיודע לנצל עד תום את נקודת התורפה הרגישה ביותר של החברה הישראלית - קדושת החיים.
עיקר הביקורת נוגע לפער הבלתי נתפס בין התמורה שישראל צפויה לקבל לבין המחיר האסטרטגי הכבד שהיא תידרש לשלם. על פי המתווה המדובר, התמורה המיידית זעומה עד כדי עלבון: שחרור של עשרה חטופים חיים בלבד, בשתי פעימות נפרדות.
לוח הזמנים הציני, הכולל "טפטוף" של שמונה חטופים חיים ביום הראשון, ולאחר מכן החזרת גופות בפעימות לאורך חודשיים, אינו אלא מניפולציה פסיכולוגית אכזרית שנועדה למרוט את עצביה של ישראל ולשמור את חמאס בעמדת השולט במצב.
בתמורה לזה, ישראל נדרשת להפסקת אש מוחלטת וממושכת של כ־60 ימים. הפסקת אש כה ארוכה אינה "הפוגה הומניטרית", אלא חבל הצלה אסטרטגי עבור חמאס. זהו אינו רק זמן להתארגנות מחדש; זהו זמן לשיקום מלא של יכולותיו הצבאיות, לחידוש מלאי הרקטות, לארגון מחדש של שרשרת הפיקוד ולהיערכות מחודשת במערך המנהרות. בזמן שצה"ל יאבד את המומנטום המבצעי, ישחק את כוחותיו וידמם מנועים, חמאס יקבל הזדמנות פז להחזיר לעצמו את השליטה האזרחית והצבאית בשטח.
הלחץ הבינלאומי שיופעל על ישראל בתום 60 הימים יהיה עצום, והכניסה ל"משא ומתן סופי" תהפוך את הפסקת האש הזמנית לסיום דה־פקטו של המלחמה מבלי שהושגה ולו אחת משתי מטרותיה העיקריות: החזרת כל החטופים וחיסול חמאס מבחינה מדינית וצבאית.
יתרה מכך, מבנה העסקה חושף כי חמאס דורש הפסקה של הסיוע ההומניטרי בידי קרן הסיוע האמריקנית והעברתו בחזרה לאו"ם ואונר"א, פתיחת מעבר רפיח לשני הכיוונים, כביכול כדי לאפשר יציאת עזתים, וכן את הכנסת הסיוע ההומניטרי דרך הצד המצרי של הרצועה, ולא דרך ישראל. הדבר עשוי למנוע ביקורת על חבילות הסיוע שנכנסות לעזה ולאפשר הכנסת אמל"ח ואמצעים נוספים שיחזקו את ארגון הטרור.
למעשה, חמאס הוא זה שמנהל את האירוע, מכתיב את כלליו וקובע את קצב המשא ומתן המייגע. הוא שומר את קלפי המיקוח החזקים ביותר - שאר החטופים החיים, ובראשם החיילים - לשלבים הבאים, מתוך הבנה שישראל תיאלץ לשלם עבורם מחירים כבדים עוד יותר בעתיד. דרישותיו מרחיקות הלכת, כמו שחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים, נסיגה מלאה של צה"ל, העברת הסיוע לידי האו"ם ודרישה לערבויות בינלאומיות, נועדו לא רק להישרדות אלא גם לביסוס מחדש של הלגיטימציה שלו.
השבתם של עשרה חטופים היא מצווה קדושה, אך השאלה הקשה היא אם המחיר - השארת חמאס על כנו, חמוש ומוכן לטבח הבא, והפקרת שאר החטופים לגורל לא ידוע - אינו גבוה מדי.
הדינמיקה הזו, שבה ארגון טרור מובס לכאורה מצליח לכפות את רצונו על מדינה ריבונית, היא עדות לכישלון אסטרטגי ישראלי. במקום למנף את הלחץ הצבאי חסר התקדים לעסקה בתנאים נוחים, ישראל נגררת לעסקה שעיקרה הוא הבטחת הישרדותו של חמאס.
השבתם של עשרה חטופים היא מצווה קדושה, אך השאלה הקשה היא אם המחיר - השארת חמאס על כנו, חמוש ומוכן לטבח הבא, והפקרת שאר החטופים לגורל לא ידוע - אינו גבוה מדי.
עסקה זו אינה נראית כ"ניצחון מוחלט" או אפילו כניצחון חלקי. היא נראית כדחיית הקץ המסוכן, כהיענות לתכתיבי האויב וכקניית שקט זמני במחיר ביטחונם של הדורות הבאים.
