לגייס את כולם: ככה זה פשוט לא יכול להימשך

7 באוקטובר ואני בבית עם תינוק בן 10 חודשים, כשבווטסאפ של הפלוגה הודיעו להתארגן ולעלות לימ"ח (מחסני חירום). אחרי כחודשיים של משימות הגנה בגזרת הלבנון ירדנו לעזה, חברנו לחטיבת ביסל"ח (בית ספר לחי"ר) ונכנסנו לאזור שג'אעיה‎. מראות החורבן והבתים המפויחים שראינו בדרך, ליד קיבוץ בארי, חיזקו את תחושת השליחות, ההבנה והחשיבות של המשימה שבפניה עמדנו.

בסדיר שירתי בגדוד הסיור של הנח"ל, ובמילואים אני משרת בגדוד שמורכב מיוצאי גדודי הסיור. שירתי עד סוף ינואר, כמעט ארבעה חודשים ברצף. במארס עוד סבב במג'דל שמס, ואז הקפצה בספטמבר עד נובמבר לקראת החזית הלבנונית, והכניסה פנימה לעימות מול חיזבאללה. בסך הכל 170 ימי מילואים, והיד עוד נטויה - עם צו ביד לעוד שלושה חודשי שירות.

בינתיים בעורף החיים לא עוצרים, הילד גדל ואשתי מתמודדת כמעט לבדה ב"חזית" שהיא מאתגרת וקשה משל עצמה. הילד עדיין קטן, כבן שנתיים וחצי, אבל אם בהתחלה הוא פחות הבין, היום הוא כבר שואל ודורש הסברים. חסרוני מורגש והנטל על אשתי גדל.

גם במישור המקצועי, בתחילת המלחמה הייתי בהכנות לבחינות לשכת עורכי הדין, אחרי הצו הראשון ניגשתי למועד מיוחד לנבחנים וחזרתי לעבוד במשרד שבו התמחיתי - שמהרגע הראשון היה קשוב ותומך מאוד, אך היעדרותי משפיעה ופוגעת בהתקדמות האישית שלי.

זה לא עובד בלי אכיפה

בעוד ב-7 באוקטובר ובערב הכניסה לבנון היתה תחושה מיוחדת של גיוס נרחב, עם הצווים שלאחר מכן היא התקהתה ובמקומה התגנבה קצת תחושת הפראייריות. כולם מבינים שיש פלח אוכלוסייה שתמיד יהיה נכון לשרת ויתייצב לכל קריאה, אבל הוא רוצה להרגיש שההנהגה עושה הכל כדי להקל את המעמסה.

החיים שלנו נתקעים, וגם בפלוגה יש כבר חיסורים בשל לחצים - בית, עבודה ופרנסה או מחויבויות סטודנטיאליות, וזה מובן מאליו. עוד מעט שנתיים, וניתן וצריך היה לעשות הרבה יותר כדי להגדיל את הציבור המשרת ולהקל את העומס על המילואימניקים. אם פעם עוד חשבנו שזה לא הכרחי, עכשיו אין מאחורי מה להסתתר: הבנו שהרחבת השורות נחוצה ובלתי נמנעת.

אם בסופו של דבר לא יהיה שינוי, לא יהיה מי שיגיע. כבר עכשיו זה דורש תשומת נפש מטורפת, כשמסביב הכל מתנהל כביכול כרגיל ואנחנו נקראים לסבב נוסף בעזה. יש אמונה בצדקת הדרך ורצון עז להחזיר חטופים, אבל אנחנו רוצים לראות שכולם מגויסים למען אותה מטרה.

מההנהגה החרדית אין לי ציפיות. קיוויתי שיתרחש שינוי אבל הוא לא קרה, ולכן הפנייה שלי היא לנבחרי הציבור ממפלגות הליכוד והציונות הדתית: הגיעה העת לצאת בקריאה ברורה שככה זה פשוט לא יכול להימשך. עם חוקים אבל בלי יכולת לאכוף אותם, זה לא יכול לעבוד. כל מי שמשרת במילואים או שבני משפחה שלו, חברים וקולגות לעבודה משרתים במילואים, לא יכול לשתף עוד פעולה עם המסחרה הזו.

הכותב בן 31, נשוי ואב לילד, שירת במילואים 170 ימים מתחילת המלחמה