משבר המנהיגות של השמאל

מאז הבחירות ב־1996 ועד הבחירות ב־2022, ידע גוש הימין מנהיג אחד מרכזי, בנימין נתניהו. לא כולל את חמש שנות ההנהגה של אריאל שרון בין 2000 ל־2005, מועד פרישתו והקמת קדימה.

במקביל, בגוש השמאל, עלו וירדו קרוב ל־20 מנהיגים שונים, כשאף אחד מהם אינו מצליח להתקבל כמנהיג מוסכם של הגוש לפרק זמן שעולה על קדנציה אחת, גם כיו"ר אופוזיציה.

הסכמי אוסלו היוו את קו השבר של השינוי האידיאולוגי הטקטוני שהתרחש במפלגת העבודה, והפריד בין עברה הציוני, אקטיביסטי ופרגמטי לבין הפיכתה למפלגה הממוקמת במחוזות השמאל הקיצוני

לעומת זאת, בין 1948 ל־1996 היו לגוש השמאל מנהיגים מוסכמים, החל בבן־גוריון ועד יצחק רבין. השאלה המתבקשת היא מה הסיבה למשבר המנהיגות המתמשך של גוש השמאל מאז תחילת שנות האלפיים. אי אפשר לנתח את משבר המנהיגות מבלי להתייחס לאירוע ההיסטורי המשמעותי ביותר ששינה את דרכה של מפלגת העבודה - הסכמי אוסלו. עד להסכמים היתה מפלגת העבודה מפלגת שמאל־מרכז ציונית. רבין, שתמך בפשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון והתנגד נחרצות למדינה פלשתינית וחלוקת ירושלים, היה הסמן הניצי של מפלגת העבודה. במאי 1993 כתב ירון לונדון על התמורה המתרחשת במפלגת העבודה - מתמיכה בתוכנית אלון לתמיכה בהקמת מדינה פלשתינית. ב־2008 כתב יוסי ביילין כי "איש לא יוכל להכחיש כי התזות המרכזיות של רצ, מפ"ם ו'שינוי' בסוגיה הפלשתינית הן אלה שיצרו את התמורה הגדולה בדעת הקהל - מה'אין פלשתינים' של גולדה מאיר אל ההבנה הרווחת כי מדינה פלשתינית נצפית באופק, וכי לא נותר לנו אלא להתמקח על גבולותיה ומועד התגשמותה".

הסכמי אוסלו היוו את קו השבר של השינוי האידיאולוגי הטקטוני שהתרחש במפלגת העבודה, והפריד בין עברה הציוני, אקטיביסטי ופרגמטי לבין הפיכתה למפלגה הממוקמת במחוזות השמאל הקיצוני.

אהוד ברק, אחרון המנהיגים המנצחים של מפלגת העבודה, היה מטאור שזמן שריפתו באטמוספירה הפוליטית היה ארוך הרבה יותר מאשר זמן בעירתו, וכהונתו הקצרה והמופקרת הוכיחה את אובדן הדרך המוחלט. בתחרות הפוליטית של ויתור על שטחים הפסידה מפלגת העבודה לשרון, שנתפס כמי שלפחות ידאג יותר לנושאי הביטחון, תקווה שאמנם הכזיבה את עצמה אבל השפיעה אז מאוד על תוצאות הבחירות. המשך הרדיקליזציה בא לידי ביטוי עם שלי יחימוביץ', שדעותיה ה"סוציאל־דמוקרטיות" נראו כמפלרטטות עם קומוניזם, ואחריה מרב מיכאלי שייצגה בתפיסותיה את העמדות הקיצוניות והמגוחכות ביותר של הווק האמריקני. הניסיונות להקים מנהיגות אלטרנטיבית סביב יאיר לפיד או בני גנץ לא הצליחו להתרומם מעבר לטווח זמן קצר מאוד.

מאז הסכמי אוסלו עד 2020 הגורם המרכזי למשבר המנהיגות היה רדיקליזציה אידיאולוגית שהובילה לנסיגה מתפיסת הציונות כאתוס המכונן והמאחד של רוב העם, והחלפתו באתוס השלום שקרס לאחר שנים ספורות בלבד באינתיפאדה השנייה. הכישלון המהדהד של הסכמי אוסלו הותיר את השמאל ללא רעיון מרכזי שסביבו ניתן היה להתגבש כקבוצה פוליטית, סביב מנהיג מוסכם. לפני חמש שנים, עם תחילת המחאה, הציב השמאל את הדמוקרטיה כרעיון המכונן, רעיון אוניברסלי נטול ערך לאומי קונקרטי, שיכול לשמש בו־זמנית עוד מאות מיליוני אזרחים במערב, ולכן נעדר את כוח המשיכה של הזהות היהודית והציונות הנובעת ממנו כבסיס רעיוני שניתן להתכנס סביבו. אופיה האלים של המחאה שהתאפיינה בשורת פעולות עברייניות (חסימות כבישים, השחתת רכוש, רדיפת נבחרי ציבור ואזרחים, הסתה לרצח רוה"מ, ועוד) יצרה דה־פקטו רעיון מכונן חדש שעומד במרכז המחאה כבר שנים: שנאה ושלילת המחנה הפוליטי היריב. אולם בשל אופיו השלילי וההרסני של "הרעיון המכונן" החדש, ובהיעדר אתוס לאומי קונסטרוקטיבי, אופטימי וקונקרטי שניתן להתכנס סביבו, גוש השמאל מפוצל לשברים ואינו מצליח להצמיח מתוכו מנהיגות מלכדת ומוסכמת.

הכותב הוא מחבר הספר "מלכודת אוסלו"