דמוקרטיה מתחילה למות באזורים שסגורים לתקשורת

בתוך אבק הטיח והצלצולים החוזרים-ונשנים של האזעקות, מתגנבת אל זירות נפילות הטילים הצגה חדשה: לא הטיל האיראני הוא שגנב את תשומת הלב, אלא “כיתות הכוננות” שהקים השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר.

פעם קראו לזה משמר אזרחי. אנשים עם קראבין שהשכונה הכירה בשמם הפרטי. היום מגיעים אותם מתנדבים עטויי מסכות ושכפ"צים, כאילו פשטו עכשיו על ג’נין. תפקידם? לשמור על סרט הסימון המשטרתי, למנוע מסקרנים להידחף.

בפועל, הם השתחלו לאט לתוך הפריים, מעכבים צלמים “חשודים” וסימנו להם צד אחד במגרש, כמו בשחור-לבן של סרט ישן שלא רצינו לראות שוב.

הפקה ב’גרסת במאי’ קיבלנו כאשר הגיע צלם של כלי תקשורת ישראלי שזיהה עבורם מי “ישראלי” ומי “זר”. את האחרונים הציבו בשורה, בירכתיים, כאילו נשברו להם העקבים במרתון הרקטות. וכשאתה רואה את החבורה הזו מסננת צלמים, חלקם יוצאי צה”ל, דוברי עברית צחה, אינך יכול שלא להיזכר בפרקי היסטוריה שבהם חרצו גורלות על סמך תג על דש.

התירוץ הוא לא לתת לאל גז'ירה לשדר מישראל, אלא שמבחן המציאות פשוט: אין ל”אל ג’זירה” פה כתבים. לעתים אלה צלמי סוכנויות ידיעות, שמוכרים את תוצרתם באותה מידה לכלי תקשורת ישראלים כמו לרשתות זרות. אבל אצלנו אימצו תיאוריה נוחה: צלם שמוכר גם לקטארים הופך בן רגע לבוגד במדים אזרחיים. המרחק בין “לעזור לאויב” לבין “לחשוף את פניו האמיתיות של האויב” התקצר לגודל עדשה.

ואז צייץ השר בן גביר: “הצל הזה שאתם מזלזלים בו, גיבור… ערים כמעט שבוע רצוף… במקום שיימינג - תשלחו להם פרחים… אל ג’זירה ומרגלים בתחפושת עיתונאים - לא ישדרו כאן. נקודה. תתרגלו”.

אפשר להתפעל מהפאתוס: 13 אלף מתנדבים, אלף כיתות. עבודה סיזיפית, בוודאי. אבל אם המלחמה היא גם על התודעה, איך בדיוק משרתים את המאמץ כשעוצרים את המצלמות שממחישות לעולם איך איראן מכוונת לבתי מגורים? מהלך אחד כזה, והכותרת בתקשורת הגלובלית תעבור מלזעוק על פשעי טילים איראניים לשאול מה לישראל יש להסתיר.

הנזק כבר כאן: הצלמים והכתבים נדחפו מעבר לקו, שידורים חיים נקטעים והכיכר התמלאה בלחש חשדני. במקום סולידריות של חזית עורף, קיבלנו תיאטרון צללים - שוטרים, “כוננים” ו”סוכנים” שמצלמים זה את זה במעגל אינסופי של אי-אמון.

במערכת הביטחון אוהבים לדבר על “שילוביות”. לכו תשלבו גם את האור: תנו לעולם לראות את מה שיהפוך לראיית זהב בהאג נגד טהרן. אל תתעקשו על קו אדום סביב מכתש ובלוקים, בזמן שהקו האדום האמיתי נחצה כשמחבל לוחץ “שיגור”.

המדים, אגב, עושים רושם. אבל הווסט והשכפ”צ לא יכולים לשמש חלופה לשיקול דעת. משטרת ישראל, בראשות המפכ"ל דני לוי והדובר אריה דורון, מגלה היום ארשת חדשה, חמורת-סבר, ששולחת מיליציה של קפוצ’ונים מאולתרים ואם בראש הסירנה הזו לא יתעשתו בזמן, ישארו רק צילום למי מותר ולמי אסור.

בן גביר מבקש שנשלח פרחים. רעיון מצוין. רצוי לזרוק פנימה גם פתק קטן: “תזכורת ידידותית - דמוקרטיה מתה קודם באזורים סגורים לתקשורת".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "מתנדבי כיתות הכוננות עושים עבודת קודש ופועלים כתף אל כתף ובכפוף לשוטרי משטרת ישראל וכוחות החירום וההצלה. העיתונאים ששהו על גג הבניין שנפגע כתוצאה מפגיעת הטיל, התבקשו לעזוב לנקודת ריכוז כתבים שנמצאת בסמוך, לשם שמירה על ביטחונם ולמנוע פגיעה בחיי אדם.

"בנוגע לשיח ותקשורת עם עיתונאים, חודדו ההנחיות ומשטרת ישראל תאפשר את חופש העיתונות והסיקור התקשורתי לכלל המערכות, בהתאם להנחיות הצנזור הראשי".