לישראל יש נשק סודי שהוא זה שיכריע את המערכה

בדיחה שנולדה השבוע מספרת שסוכן מוסד ישראלי מיהר למשימתו הדחופה בפאתי טהרן ונתקל בטעות באדם שרץ לכיוון השני. "סליחה", אמר הסוכן בעברית, בלי משים. "הכל טוב אחי", ענה לו הלה בעברית, ורץ גם הוא למשימתו.

ובכן, עכשיו כשלכל העולם ברור שהאתרים הסודיים ביותר באיראן מוכרים לכל ש"ג מתחיל בחיל האוויר, כבר נהיה קצת לא נעים. לאיראנים, על אף עשורים ארוכים של מחקר ומיליארדים שהושקעו בהקמת ציר הרשע, אין מושג מהו סוד העמידות הישראלית.

נכון, יש מפעל טקסטיל נחמד ומערך טילים שאין מה להתבייש בו, אבל הכור האנרגטי שלנו תלוי במשהו אחר לגמרי: הסבתא הישראלית. הצבא צועד על קיבתו והעם צועד על סבתותיו. למעשה, אין לי צל צילו של ספק שרגע לפני הצבעת הקבינט לאישור התקיפה באיראן הוצג לו פילוח מדויק של מספר הממ"דים, המקלטים והסבתות לנפש. רק כשנוכחו לדעת שהסבתות איתנו, יצאו מטוסינו לדרך. איך אפשר לדמיין את המלחמה בלעדיהן?

גם אם נחזור לשעות הראשונות, הרות הגורל, של 7 באוקטובר, שבהן שערי הגיהינום נפתחו מעלינו, הסבתות היו שם.

גיבורים וגיבורות רבים כל כך תפסו את הנשק ויצאו לעצור את המתקפה, ובינתיים רחל אדרי מאופקים הציעה למחבל עוגיות, שלא ינהל את המשא ומתן על חייה על בטן ריקה. כנרת גת, מחנכת מיתולוגית בקיבוץ בארי, נעמדה מול גל הרוצחים שהשתלט על הקיבוץ וחרצה מולם לשון – מעשה התנגדות אישי, אמיץ עד טירוף, של אישה שבעוד שעה תירצח. יפה אדר, מוותיקות קיבוץ ניר עוז, נחטפה לעזה על קולנועית כשהיא מחייכת.

"בזכות הילדים שלי", הסבירה כשחזרה. "שהם יידעו, יראו, שאני שם בשבילם". יוכבד ליפשיץ חזרה מהשבי וסיפרה כיצד פגשה את סינוואר במנהרות ואמרה לו "איך אתה לא מתבייש?".

המסורת העשירה שלנו מטילה עלינו את החובה להסתכל לא רק קדימה, אלא גם אחורה, אל הדור הקודם. לשמוע מהניסיון שלו, לקבל את הנטייה שלו למתינות, להפנים את הפרופורציות שבהן הוא רואה את החיים. מי שהסתובב במשקים החקלאיים ששיוועו לידיים עובדות במהלך המלחמה פגש בהם ים של סבתות. מי שהציץ אל תוך סדר יומן החדש והמורכב של משפחות המילואים ראה שם את הסבתות. מי שהתחקה אחרי הבישולים לחיילים, הכביסה למפונים, השלמת הבגרויות לבני נוער שנעקרו מבתיהם – מצא את הסבתות.

וגם בבתי הקברות. הסבתות קברו נכדים ונכדות, נינים ונינות. זו לא המלחמה הראשונה שלהן. "עברתי את כל המלחמות ממלחמת השחרור ועד היום", העידה שרה, מתנדבת מבוגרת בבית החולים סורוקה, בזמן שסביבה צוותי החירום פינו את החולים מהמבנה המופגז. "וצריכים להיות אופטימים. בעזרת השם יחזרו השבויים שלנו ותהיה קצת שלווה במדינה הזאת". כמה אנחנו צריכים את הפרספקטיבה הזו של מי שהיתה כאן וראתה את ימי הטובה וימי הרעה. זו שזוכרת שהיה כאן קשה יותר, זו שרואה איך משנה לשנה, מעשור לעשור, נהיה כאן עוד יותר טוב.

הנבואה המרגשת ביותר בתנ"ך (לטעמי, כמובן, והתחרות עזה) עוסקת בקוממיותה של ירושלים החרבה. "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים", מבטיח הנביא זכריה, "ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים". ילדים משחקים, מבוגרים יושבים. אלו ואלו נחוצים כל כך בדרך שעם ישראל מפלס אל הגאולה. כמו בית בלי ילדים, גם רחוב בלי מבוגרים הוא רחוב ריק. הסבתות שלנו מודעות חברתית, מתמצאות טכנולוגית, מסתדרות אופנתית, אבל כמו בנבואה כך בחיים שלנו כאן, במדינה היהודית המתחדשת, העולם אולי שייך לצעירים אבל חוכמת החיים הבשלה, החוסן לעבור עוד מלחמה ולהמשיך בראש זקוף - למבוגרים. להם יש ארסנל טילים בליסטיים - לנו יש סבתות. ועם כל הכבוד למזימות ההשמדה של אויבינו - אין כאן תחרות.