תקשיב טראמפ, לא כל סכסוך הוא עסקה

הצהרתו האחרונה של דונלד טראמפ, שלפיה על ישראל ואיראן "לעשות ביניהן עסקה", אינה רק פליטת פה אלא חלון ראווה לתפיסת עולם שלמה - תפיסה שהופכת כל סכסוך גיאופוליטי מורכב למשא ומתן עסקי פשטני.

כאן טמונה הטרגדיה של מדיניות החוץ שלו ושל קרוביו: הם ניגשים לזירה הבינלאומית עם ארגז כלים של יזם נדל"ן, אך חסרים את ההבנה הבסיסית ביותר בדיפלומטיה. הגיע הזמן לומר את האמת בקול רם וברור: דיפלומטיה אינה אמנות העסקה, ויחסים בין אומות אינם עסקת "תן וקח". בעסקת נדל"ן הנכסים ברורים והשווי ניתן למדידה. ביחסים בינלאומיים הנכסים הם כבוד, זיכרון וזהות - מושגים חמקמקים שאינם ניתנים לכימות.

הטעות היסודית של טראמפ, ושל אנשים כמו סטיב וויטקוף שצמחו גם הם מתוך עולם הממון, היא ההנחה שכל מניע אנושי ניתן לכימות כלכלי. הם מניחים ששחקנים בינלאומיים הם יצורים רציונליים שמטרתם למקסם רווח, אך אומות אינן תאגידים. הן ישויות קולקטיביות המונעות על ידי כוחות עמוקים וחזקים הרבה יותר מכסף: ערכים, אידיאולוגיה, טראומות היסטוריות ומאבק על הנרטיב.

המלחמה האמיתית היא לעיתים קרובות על הסיפור - סיפורו של מי צודק, סבלו של מי לגיטימי. מאבק כזה אינו יכול להיפתר באמצעות הסכם פיננסי. לכן, הניסיון "לפתור" סכסוכים כאלה באמצעות תמריצים כלכליים בלבד דומה לניסיון לכבות שריפה באמצעות שטרות כסף.

ראינו את כישלונה החרוץ של גישה זו פעם אחר פעם. התרברבותו של טראמפ כי "יפתור" את המלחמה באוקראינה בתוך 24 שעות התנפצה אל מול המציאות העיקשת של סכסוך זהויות, מאבק על נרטיבים היסטוריים ועל עצם הזכות להגדרה עצמית. המלחמה שם אינה רק על טריטוריה, אלא על נשמתה של אומה; על הזכות לדבר בשפתה, ללמד את ההיסטוריה שלה ולכבד את גיבוריה ללא תכתיב זר.

באופן דומה, הרעיון לתווך "עסקה" בין ישראל לאיראן מעיד על חוסר הבנה מוחלט של מהות הסכסוך. לא מדובר במחלוקת על משאבים, אלא בסכסוך תיאולוגי ואידיאולוגי במהותו, המושרש בתפיסות עולם קוטביות ובשאיפתה של איראן להגמוניה אזורית המבוססת על שלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל.

המשטר בטהרן אינו שחקן עסקי המחפש נתח שוק גדול יותר; זהו משטר מהפכני עם אידיאולוגיה משיחית הרואה בישראל ("השטן הקטן") לא מתחרה, אלא סטייה תיאולוגית וקיומית שיש למחוק.

להציע פתרון עסקי לסכסוך כזה הוא מעשה אבסורדי המעיד על ניתוק מהמציאות.

אפילו בסכסוך הישראלי-פלשתיני, שהוצג תחת ממשל טראמפ כבעיה כלכלית בעיקרה ("שלום כלכלי"), הגישה נחלה כישלון צורב. גישת "שלום תמורת שגשוג" התעלמה מכך שבלב הסכסוך עומד מאבק בין שתי תנועות לאומיות על אותה פיסת אדמה, מאבק על הכרה, על צדק היסטורי ועל כבוד. היא הציעה הטבות כלכליות כתחליף לכבוד פוליטי, והפלשתינים, כמו כל עם אחר, דחו זאת. כל עוד צד אחד אינו מכיר בנרטיב ובזכותו של האחר להתקיים, שום השקעה כלכלית לא תביא לשלום בר-קיימא. היא תוכל אולי לקנות שקט זמני, אך לעולם לא תרפא את הפצעים הפתוחים.

אומות אינן תאגידים. הן ישויות קולקטיביות המונעות על ידי כוחות עמוקים וחזקים יותר מכסף: ערכים, אידיאולוגיה, היסטוריה ומאבק על הנרטיב

הראייה הטרנזקציונלית של טראמפ היא ילדותית ומסוכנת. היא מתעלמת מהמורכבות האנושית ומצמצמת את ההיסטוריה לטור מספרים במאזן.

אך הבעיה חורגת ממנו; אנו עדים למגמה עולמית של מנהיגות החסרה עומק אסטרטגי, שבורחת מהשאלות הגדולות אל הפיתוי שבפתרונות טכנוקרטיים וכלכליים. קל יותר להציע "עסקה" מאשר להתמודד עם השאלות הקשות של היסטוריה, צדק ומוסר.

דיפלומטיה אינה אמנות העסקה; היא האמנות הסבלנית והמפרכת של הבנת הלב האנושי על צורותיו הלאומיות והקולקטיביות.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת פוליטית מהמכללה האקדמית כנרת