לשמור על הלגיטימציה הבינלאומית

בחודשים האחרונים, וביתר שאת בשבועות האחרונים, יש מדינות שהגבירו את הביקורת שלהן כלפי ישראל וכלפי פעולותיה המלחמתיות בעזה, בלבנון ובשאר המזרח התיכון. באופן שנראה לרבים מהישראלים הזוי ומנותק, כמה מדינות התאגדו לקיים ועידה בחסות האו"ם שבה היו צפויות להכיר במדינה פלשתינית, כמו מתגמלות את הפלשתינים ומראות להם שהטרור משתלם - אם רק מחכים מספיק. למעשה, החול בשעון הלגיטימציה הישראלית אזל הרבה יותר מהר מהקצב שבו ישראל הצליחה לעמוד במטרות הצבאיות והמדיניות שהציבה לעצמה.

מאז פתיחת מבצע "עם כלביא" נגד הגרעין האיראני, ובצעד שכמעט אף פעם לא קורה, החול החל לחזור לשעון הלגיטימציה. אפילו מדינות כמו צרפת, שהובילו את העדר בהתבטאויות קשות כלפי ישראל, שינו את הטון והודו שאיראן מהווה סכנה קיומית לישראל. לכן, הוסיפו, יש לישראל הזכות לפעול נגד אותה סכנה, המגולמת בתוכנית הגרעין האיראנית. נראה שלא רק שזו היתה ההארה המוסרית שגרמה לשינוי, אלא ההבנה שישראל מוציאה את הערמונים מהאש עבור העולם כולו כשהיא שוחקת את היכולות הגרעיניות והצבאיות של איראן.

כדי לשמר את החול בתוך השעון ולהאט את זליגתו כלפי מטה ישראל צריכה לנקוט כמה צעדים, תוך שהיא לומדת לקחים מהשנתיים האחרונות. רבות מהמדינות, גם כאלה שידועות בקרבתן לישראל, הפכו ביקורתיות כלפיה, משום שהן חשו שלישראל אין תוכנית יציאה מהמלחמה או מטרות ברורות שהשגתן תסיים אותה. כעת על ישראל להגדיר בבירור מה היא מנסה להשיג. זה לא עניין "הסברתי" אלא מהותי.

אנשי המקצוע צריכים למצוא את נקודת המפגש בין הנזק המרבי שישראל יכולה לגרום לתוכנית הגרעין והטרור של משטר האייתוללות לבין התוצאה הריאלית הטובה ביותר - ושם לקבוע את יעד המערכה. את היעד יש לתקשר לבעלות בריתה של ישראל, כדי שאלה יוכלו לתמוך בה תוך ידיעה ברורה שיש מטרות מוגדרות ומוגבלות. רצוי שמטרות אלה יהיו צבאיות במהותן, ושהפלת המשטר האיראני תהיה נתונה לידי העם באיראן. ניסיון קודם של מדינות דמוקרטיות להחליף בכוח ממשלים במדינות אחרות הוכיח שזו משימה קשה, ואף מסוכנת.

מכיוון שמטרת המערכה הראשית היא צבאית במהותה - הסרת האיום הקיומי על מדינת ישראל - וכך גם המטרות המשניות, כל איום על מטרות אזרחיות רק פוגע בלגיטימציה של מדינת ישראל להמשיך לפעול. לכן, האמירות - כולל כאלה שנאמרו על ידי נבחרי ציבור ישראלים, ובהם בכירים - הרומזות על פגיעה במטרות אזרחיות באיראן או על הענשת העם האיראני כולו, לא רק לא מסייעות, אלא הן גם מזיקות לשני קהלים לפחות.

ראשית, בניגוד למדינות אחרות שמולן נלחמה ישראל, לא כל אזרחי איראן, ואפילו לא רובם, מחזיקים בדעות שליליות ובאיבה כלפי מדינת ישראל ואזרחיה - דבר שעלול להשתנות אם יחושו שישראל מנסה לפגוע בהם באופן ישיר. אם ישראל מעוניינת שאזרחי איראן יפילו את המשטר הדכאני הרודה בהם, דווקא אמירות מסוג זה עלולות לגרום להם להתלכד סביב המשטר.

מטרת המערכה היא צבאית במהותה, לכן כל איום על מטרות אזרחיות פוגע בלגיטימציה של ישראל להמשיך לפעול. מה גם שישראל מעוניינת בהפלה אזרחית של השלטון

שנית, כפי שכבר נאמר, המערב השפוי ככלל תומך במעשיה של ישראל כעת. אם המערב יחוש שישראל מנסה לפגוע גם באזרחים, התמיכה תיעלם כלעומת שבאה.

שלישית, גם הישראלים לא חשים רגשות טינה כלפי העם האיראני, ואמירות כאלה עלולות לגרום גם לישראלים ציוניים לפקפק במטרות של "עם כלביא" ולפגוע באחדות הישראלית.

לבסוף, אחד מהאתגרים הגדולים של ישראל נמצא בקרב הבדלנים האמריקנים, אשר לא רוצים שמדינתם תסייע לישראל. עלינו להסביר כיצד איראן מאיימת גם עליהם, ושסיוע אמריקני הוא לא "טובה" לישראל אלא הגנה על אינטרסים אמריקניים. כך נוכל ללכוד את החול בשעון לעוד מספיק זמן כדי להשלים את מטרותינו, להרחיק את האיום הקיומי מעל מדינתנו, ואולי אף להשיב לעצמנו מעט מתמיכת העולם.