להבקיע שער צרפתי: מה עשתה חברת הכנסת על שער העיתון הצרפתי?

יש שני דברים שח"כ מירב כהן מעולה בהם: יכולתה לכתוב על עצמה ערך ויקיפדיה ארוך ומושקע במיוחד, עם מראי מקום, לינקים לשירי הלל וצרור כתבות יח"צ על הירושלמית שהתחילה מכלום (חיילת בגלי צה״ל) והגיעה עד לכנסת, וכמובן מבחר תמונות.

מה שמוביל לסעיף ההצטיינות השני שלה - להצטלם. ליתר דיוק, להצטלם כאילו אף אחד לא רואה אותה, עד שתצא התמונה הספונטנית המושלמת שאותה תעלה לרשתות. לרוב בהפגנה, כשהיא במבט תקיף מלא תקווה לעבר האופק, כשלפעמים היא מפתיעה במבט מלא תקווה אך תקיף, לרוב בליווי אקססורי כמו דגל, מגאפון או ילד. לתוכן דבריה אין מה להתייחס כמובן, היא בעד הטוב ונגד הרע ונרעלת מול מכונת הלחם. או שנלחמת מול מכונת הרעל? לא זוכר בדיוק, בקיצור, יש־עתידניקית קלאסית.

בעוד בישראל כבר נפתחו כמה ז׳אנרים חתרניים הלועגים לסט הצילומים הנורא־טבעי שלה - בחו״ל, מתברר, נפתח לה שוק חדש: בשבוע שעבר הופיעה כהן על שער השבועון הצרפתי המכובד ״לה פואן״. גם שם כהן נורא ספונטנית, עם דגל ומבט אל האופק וצלם שהקשיב בדיוק להוראות. חתומה על הכתבה: עיתונאית השמאל הישראלית עמנואל אלבז־פלפס.

העיתונאי הישראלי איתי סליאר סיכם את המאמר באופן ממצה - הכותרת: "לאן הולכת ישראל?" כותרת המשנה: החברה (מהניסוח מבינים שכולה) מתנגדת לנתניהו. שורה למטה מובטח לקורא שיגלה מהן הסיבות למכשולים הצבאיים, עוד שורה למטה - סבלם של הפלשתינים בעזה. ובשורה הרביעית מובטח לו ש"קיימת אלטרנטיבה למלחמה". על החתום - מלכת הבוידעם של הפוליטיקה הישראלית - ציפי לבני.

בכתבה מצוטטים אנשי שמאל, לצד עוד אנשי שמאל, מאמילי מואטי, דרך תמיר הימן מיודענו, עמי דרור ועוד שלל דמויות ואנשי ממשל וביטחון לשעבר, שהמשותף הכולל והוודאי לכולם הוא שהם רלוונטיים לביטחון ישראל בערך כמו ערוץ הקניות.

כלפי אלבז־פלפס, פעילה פוליטית מוכרת, אין תלונות. העסקה ידועה: היא מספקת למגזין את הנרטיב שהוא רוצה לשמוע, על הישראלים חסרי הלב, ראש הממשלה הדיקטטור, הכיבוש והג׳נוסייד, ואלבז־פלפס, שאיש בישראל לא מכיר, מקבלת טייטל של מישהי שכתבה בעיתון בינלאומי ועוד שורה לוויקיפדיה (גם היא השקיעה). ווין־ווין. קידום אנטישמיות? שטויות, נו.

וכך קורא לו הצרפתי הממוצע כתבת מגזין באורך 16 עמודים ארוכים שבכולם, בלי יוצא מהכלל, ישראל היא רעה וטרור פלשתיני בכלל לא התקיים, ואם היה משהו הוא לא באמת רלוונטי וגם ממש שולי.

ישראל ב״לה פואן״ היא מדינה שבה מישהו זוכר איך נראית ציפי לבני; מדינת אפרטהייד רוצחת שבה כולם חושבים ההפך מהממשלה שנבחרה ברוב עצום, ובקיצור, כל מה שניתן לקרוא אצל רוב תקשורת המיינסטרים הישראלית, רק ללא גלגול העיניים והבוז הנלווה של הישראלי הממוצע, שכבר פחות ופחות צורך אותה, אבל עם הצרפתי הסקרן שקורא שקרים ואיש לא יתקן אותו.

אה כן, כמעט שכחנו: 16 עמודים ארוכים, שלל מרואיינים ואזכורים, ועדיין - מירב כהן לא מוזכרת בכתבה במילה אחת.

רק מופיעה על השער במבט תקיף. או חומל. תחליטו אתם. קלאסי, לא?